רומנטיקן גדול עם חוש דרמטי: פרידה מרוב ריינר, הבמאי שעיצב דור שלם
רוב ריינר, שנרצח באכזריות ככל הנראה על ידי בנו, חתום על רצף חסר תקדים של סרטים אלמותיים. מ”ספיינל טאפ” ועד “כשהארי פגש את סאלי” - הוא יצר רצף של קלאסיקות שהפכו לסמל של תקופה
הטקסט הזה היה אמור להיכתב רק בעוד 20 שנה. העובדה שבגיל 78 צריך להספיד את רוב ריינר, שמת בגלל פרץ פתאומי של אלימות מטורפת, היא טרגדיה אמיתית. אביו, קארל ריינר, אחד היוצרים הקומיים המפורסמים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית ("המופע של דיק ואן דייק"), הלך לעולמו לפני חמש שנים בגיל המופלג של 98, ולא היתה סיבה להניח שהבן לא יזכה לאריכות ימים מופלגת כזאת. כך שהטרגדיה כאן כפולה: גם מאיתנו, אוהביו, נגזלו 20 שנה של הומור ושנינות מהאיש שסרטיו היו אושר גמור.
ריינר ואשתו מישל נרצחו הלילה בביתם בדקירות סכין, ככל הנראה על ידי בנם ניק, מכור לסמים שלא הצליח להשתקם, שנעצר בחשד לרצח. המחשבה שהאיש שהיה מזוהה עם צחוק ורומנטיקה סבל בחייו הפרטיים ממערכת יחסים בעייתית עם בנו נראית כמעט כמו חוסר צדק. זה בעיקר לא נראה כמו סרט של רוב ריינר.
התחיל אצל ארצ’י בנקר
ריינר התחיל כשחקן וקומיקאי, והתפרסם בתור החתן הליברלי יפה הנפש של ארצ'י באנקר ב"הכל נשאר במשפחה". אבל כשהחליט לפנות לבימוי קולנוע הוא ניתר מקו הזינוק עם רצף חסר תקדים של סרטים אלמותיים, שהפכו אותו לסמל של תקופה, מי שעיצב את הילדות והנעורים של דור שלם, ויצר רצף של קלאסיקות. נדמה שלכל אחד שגדל על סרטים בשנות ה-80 וה-90 יש לפחות סרט אחד של ריינר שנמצא ברשימת הסרטים האהובים עליו ביותר.
מדובר ברצף של שמונה סרטים מצויינים שביים בשנים 1984–1995, עם רק פדיחה אחת קטנה ביניהם. רק לבמאים בסדר הגודל של בילי וווילדר ואלפרד היצ'קוק היו רצפים כאלה. הראשון היה "ספיינל טאפ", סרט מבוסס אלתורים על להקת רוק כבד מומצאת, שנותר אחד הסרטים המצחיקים בכל הזמנים ואב־הטיפוס לסוגה המוקומנטרית (סרט דוקומנטרי בדיוני). הסרט השני הוא "רומן על בטוח" עם ג'ון קיוזאק הנער, סרט מסע והתבגרות שהבהיר שריינר חושב על קולנוע כמו הקלאסיקנים הגדולים, ובעיקר פרנק קפרה, שהסרט היה מחווה לו.
הצלחת הסרט הפכה את ריינר מזוהה עם סרטי נעורים והביאה אליו את התסריט שישנה את חייו: "אני והחבר'ה". אפשר להגיד במידה רבה שזה הסרט שהפך את ריינר לבמאי באמת. אומנם הוא חתום בסרטיו רק על הבימוי, אבל במרחק השנים הוא ושותפיו מעידים איזו השפעה היתה לו על התסריט שצולם לבסוף.
במקרה של "אני והחבר'ה" הוא קיבל לידיו תסריט שמבוסס על סיפור מאת סטיבן קינג, אבל הוא הרגיש שזה לא מספיק. כמי שכל ימיו עמד בצילו של אביו וניסה לגרום לו להתגאות בו, ריינר הפך את הנושא הזה למוטיב העיקרי ב"אני והחבר'ה", והשתמש בסיפור של קינג כדי לספר בעצם על עצמו ועל איך מערכת היחסים הטעונה שלו עם אביו, הפכה אותו ליוצר.
ריינר היה במאי מהסוג שכל התסריטאים הגדולים בהוליווד רוצים שהוא יביים תסריטים שלהם, כי הם מבינים שיש לו כבוד לתסריט ולמילה, שיש בו ענווה מול התסריט, אבל גם חוש דרמטי להיות משרת מושלם לדרמה, בלי להשתלט עליה — בין שזה בחידוד נקודות עלילתיות או בחוש על־טבעי לליהוק ולבימוי שחקנים. סידני לומט היה במאי כזה בשנות השבעים, וריינר ירש את מקומו — בשנות השמונים הוא היה זה שקיבל אליו את התסריטים הכי חמים בהוליווד.
וכך, ריינר ביים שני סרטים שכתב העילוי וויליאם גולדמן: "הנסיכה הקסומה" (המבוסס על ספר מאת גולדמן) ו"מיזרי" (המבוסס על ספר מאת סטיבן קינג); ושניים של התסריטאי ארון סורקין, שהיה אז מחזאי זוכה טוני ופוליצר: "בחורים טובים" (על פי מחזה שלו) ואת "הנשיא מאוהב". בסרטים הללו ריינר עוסק בקשר בין הסיפור ובין מי שמספר אותו, מראה לנו איך סיפור נולד ונכתב, ואיך הוא משתנה תוך כדי כתיבה.
גם “סיינפלד” בעניין
בין כל אלה ריינר ביים את אחת הקומדיות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים: "כשהארי פגש את סאלי" על פי תסריט מאת נורה אפרון. סרט כזה מגיע פעם בעשור — קומדיה רומנטית ששוברת את החוקים ושאי אפשר שלא לצטט ממנה אחר כך. בשנות הששים זו היתה "הדירה" של בילי וויילדר, בשנות השבעים "אנני הול" של וודי אלן ובשנות התשעים "נוטינג היל" מאת ריצ'רד קרטיס.
אבל שנות השמונים שייכות להארי וסאלי שהצליחו גם לצטט את קודמיהם, וגם להיות מצוטטים מאז ועד היום. ריינר לא תמיד ביים סרטים שמחים, אבל "רומן על בטוח", "הנסיכה הקסומה" ו"כשהארי פגש את סאלי" הוכיחו שהאיש רומנטיקן גדול, ועם אוזן חדה לאיתור משפטי מחץ שיהפכו למטבעות לשון.
מאמצע שנות התשעים התפוקה של ריינר דעכה וכך גם איכות סרטיו. קשה להבין מה גורם לבמאי להיות כה טוב בעשור אחד ואז כה בינוני בעשור אחר, אבל את עיקר מרצו הוא ריכז בתור הבעלים והמנהל של חברת ההפקה קאסל־רוק שהפיקה בין השאר את "חומות של תקווה" ושינתה את פני הטלוויזיה כשהפיקה את "סיינפלד". בשנים האחרונות הוא היה מרואיין מבוקש כפרשן פוליטי שזועק נגד קריסת הדמוקרטיה האמריקאית. סופו הטראגי השאיר אותנו עם פילמוגרפיה נפלאה, עם אין ספור ציטוטים אייקונים ובדיחות מוצלחות — אבל בלי סיכוי לקאמבק.
