ארם גרשוני: "בתור אמן, צמחתי בחסך"
ארם גרשוני: "בתור אמן, צמחתי בחסך"
גרשוני, מחלוצי הציור הפיגורטיבי בארץ ובנם של האמנים משה גרשוני וביאנקה אשל גרשוני, מציג תערוכה חדשה אף שזו נועדה “רק לתחזק את האופרציה". כמי שהיה מורה נערץ, שהעמיד דור של ממשיכים, הפסיק עתה ללמד, והוא מפנה עורף לפרסום ולמכירות ולדבריו “רק התוצר מעניין אותו"
במרכז הסטודיו של הצייר ארם גרשוני ניצב פסנתר כנף סטיינוויי. בצד כן הציור ועליו ציור בעבודה של חצי כיכר לחם. גרשוני, בנם של האמן משה גרשוני והצורפת והאמנית ביאנקה אשל גרשוני, הוא מחלוצי הציור הפיגורטיבי בארץ. יכול להיות שבחר בז׳אנר הקלאסי הזה כסוג של מרד באביו, מהאמנים החשובים בארץ, ששפתו היתה מינימליסטית, מושגית ומופשטת. כך עשה גם אחיו אורי, שבחר בצילום.
יש בגרשוני שקט פנימי מעורר קנאה, כריזמטיות וידע רב. הייתי מסתכנת אפילו ומגדירה אותו כמאסטר, כגורו, ולא רק אני. גם תלמידיו ותלמידותיו במשך 25 שנות הוראה — שממנה פרש לאחרונה — מגדירים אותו כך.
את התערוכה ראשונה שלו הציג בגיל 36, גיל מבוגר יחסית לאמן ״וצעיר מאוד לצייר״ לדבריו. תערוכה חדשה של 23 מציוריו, “מִנְחָה”, מוצגת עכשיו בגלריה עינגא ליזה גרשוני בתל אביב, שבה הוא שותף.
3 צפייה בגלריה
ארם גרשוני על רקע דיוקן עצמי בסטודיו שלו. "לקח לי חיים שלמים להגיע לפשטות"
(צילום: עמית שעל)
ציירים פיגורטיביים כמעט שלא היו פה לפניו, בתי ספר לאמנות כמו המדרשה לאמנות ובצלאל לא לימדו ציור פיגורטיבי (וגם היום לא מלמדים) והמקום היחיד היה הסטודיו לציור של ישראל הרשברג בירושלים, שם למד. ״זו היתה שממה, אפילו ברמה של למצוא את המידע לא היה כלום. כצייר הנפש שלי התפתחה בסביבה של חסך. היום אנחנו בסביבה של שפע מטורף, מלא ג׳אנק, ויש גם הרבה אפשרויות ללמוד. הדרך סלולה. גם מבחינת ההתקבלות של זה״.
היום כמעט בכל גלריה יש ייצוג לז׳אנר ולא במקרה, זה סגנון שממשיך את הציור המסורתי, בדייקנות רבה, נאמן למציאות, ואספנים מוכנים לשלם עליו הרבה כסף. חלק ניכר מהמצב החדש קשור לבית הספר ״התחנה״ שייסדו ב־2006 ארם גרשוני וליזה אשתו, ביחד עם דוד ניפו (גם הוא בוגר הרשברג) ואולף קונמן. בשנים האחרונות בוגרי “התחנה” הקימו בתי ספר נוספים והמשיכו את דרכו. ועכשיו, אחרי כל זה, מרגיש גרשוני (53), שהגיע הזמן לפרוש מהוראה ולחזור רק לצייר: “הרגשתי שאני צריך להזיז את ההוראה הצדה ולתת למשהו חדש לבוא, וזה באמת קורה״.
איך?
“אני עובד אחרת ממה שתמיד הטפתי לתלמידים לעבוד. אם הייתי צריך להסביר להם מה אני עושה עכשיו, היה לי מאוד קשה. אני בעצמי לא מבין מה אני עושה. גם כמורה התפקיד האמיתי שלי לא היה להרצות ולהסביר אלא לשפר ולטפח את הערנות והדריכות וללמד את התלמיד איך לאמן את עצמו. כל תלמיד שנכנס ל׳תחנה׳ אמרתי לו: ׳אני לא יכול ללמד אותך לצייר. הדרך היחידה ללמוד ציור זה לצייר׳”.
כלומר, החשיבות של המוסד זה במסגרת אבל לא בלימוד.
“כן. וגם בחשיבות של המסגרת אני מפקפק. העולם האמיתי של הצייר זה לשבת לבד בסטודיו. אם אני צריך איזו מסגרת שתחזיק אותי, אז אני בצרות״.
מה אביך משה גרשוני היה אומר על זה?
“אבא שלי היה מסכים עם זה לחלוטין. כשהייתי בן 14, הייתי מתלווה אליו לפעמים לשיעורים שלו במדרשה ושיעור אחד ממש נשאר איתי: הסטודנטים הביאו עבודות לביקורת, אחד התלמידים פרש את העבודות ואבא הסתכל ולא הוציא מילה. אחר כך באה עוד מישהי והציגה את העבודות שלה. הוא הסתכל ולא הוציא מילה וכך עד סוף השיעור. זה הלם בי. לא יודע מה התלמידים עשו עם זה אבל איתי זה נשאר״.
התערוכה ״מנחה״ כוללת ציורים מהשנה האחרונה של דיוקנאות וטבע דומם — אביזרים וכלים שהיו בביתה של אמו ביאנקה שנפטרה באפריל שנה שעברה. ״זו אסופה די רנדומלית״, הוא אומר. ״אני עושה עוד ציור ועוד ציור ובסוף יש מספיק ציורים, אז עושים תערוכה. מה שהשתנה זה המרווח בין התערוכות: התערוכה הקודמת היתה רק לפני שנתיים. אז יש איזו התמקצעות: הדברים פשוט נעשו יעילים עם הזמן, כמעט בצורה מפחידה. אני עובד הרבה פחות זמן ויש בסוף יותר ציורים. אני גם חושד שהם יותר טובים״.
פעם היה צריך לחכות חצי שנה־שנה עד שהיית מסיים ציור. היום אתה מצייר יותר וגם מוכר יותר?
“לא בהכרח. הגעתי למצב שבנוסף לציורים שמכרתי, נותרו לי מספיק ציורים לתערוכה שלמה. אולי התערוכה תהיה סולד אאוט, אולי לא. אני לא יודע להגיד. אבל כן, יש מצב שהציורים יישארו בסטודיו לזמן מה או אפילו לתמיד. אין מספיק אנשים שיקנו את כל הציורים האלה. זה בסדר, אין לי בעיה. זה מאפשר לי גם להשקיע הרבה בנגינה בפסנתר או בדברים אחרים שבא לי לעשות כי יש מספיק ציורים״.
מהסיבה שנהיה לך יותר זמן?
“אני חושב שיש איזו מומחיות. נילס בוהר, הפיזיקאי הדני הדגול, הגדיר מומחה כ׳אדם שעשה את כל הטעויות האפשריות בתחום מאוד מצומצם׳. זו הגדרה סופר־קולעת ואני מרגיש ככה גם לגבי התחום שלי. עשיתי כבר את כל הטעויות האפשריות או שאני מתקרב לשם. בעבר מה שהיה לוקח זמן זה כל הטעויות האלה, להסתבך, להגיע למבוי סתום, לצאת משם ולהתחיל מהתחלה. עם השנים זה הצטמצם מאוד, ואז הציור עצמו הוא קל ופשוט. זה לוקח חיים שלמים להגיע לפשטות הזאת״.
3 צפייה בגלריה
דיוקן של משה גרשוני שצייר בנו "אבי היה מסכים לחלוטין עם החלטתי להפסיק ללמד"
(אורי גרשוני)
לא משעמם קצת כשלא צריך לפתור בעיות?
“כן, ואז צריך להתחיל לחפש אתגרים חדשים, נגיד נושאים חדשים שלא טיפלתי בהם”.
כמו?
“נוף עם פרות. אף פעם לא ציירתי נוף עם פרות מקודם. נוף עם פרות ועם חרא של פרות. בגדול, נופים בכלל זה משהו שלא עשיתי הרבה ולא עשיתי מספיק, והמקום החדש מאפשר טעויות חדשות”.
הניסיון לדבר איתו על תערוכתו נתקל בחוסר עניין מפתיע, בניגוד למרבית האמנים שרואים בתערוכה מטרה עיקרית, המאפשרת להם להציג, לנהל דיאלוג עם קהל וגם, כמובן, ליטוף לאגו, גרשוני, מבחינתו, היה מוכן לוותר על שלב התצוגה. ״אני מציג כדי למכור, לממן את האופרציה, להמשיך לצייר״, הוא אומר. ״העניין של פרסום וכבוד לא מדבר אליי בכלל. התוצר עצמו לא מעניין אותי. זה מה שבאמת מדבר אליי בציור ובנגינה — הסטייט אוף מיינד שאני נמצא בו תוך כדי התהליך. כשאני נתקע בציור, אני מתייעץ עם ולסקז. כשאני מנגן פוגה של באך, אני אשכרה מדבר עם באך. המשורר אודן אמר שהתפקיד העיקרי של האמנות בחיינו הוא לעזור לנו לדבר עם אנשים מתים. וחיים שאין בהם דיבור עם אנשים מתים הם לא חיים שראוי לחיותם. אני יודע בדיוק על מה הוא מדבר״.
אכן בתערוכה ניכר כי גרשוני מדבר עם המתים, בציור חפצים שהיו של אמו או בדיוקן של האמנית ענבר הורקני שמתה מסרטן וגרשוני צייר אותה בזמן שהיתה בטיפולים, ללא שיער לראשה.
אתה מדבר על התכתבות עם העבר אך גם ההווה והעתיד מסקרנים: למשל, באיזה אופן הטכנולוגיה תשפיע על המדיום. כבר עכשיו יש ציורים שנוצרים על ידי אלגוריתמים.
“ראיתי אלגוריתם שצייר ציור חדש של רמברנדט. אני מסתכל על זה וזה לא נראה כמו רמברנדט בכלל, זה נראה לי טריק של יחסי ציבור. אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי. ביומיום אני לא עושה שום דבר שלא יכולתי לעשות גם במאה ה־15: אני עובד עם הידיים, עם העיניים, עם חומרים ועם הגוף, וקשה לי לראות את זה משתנה. תמיד יהיה לזה ביקוש. אני עושה כל מה שאני יכול כדי לא לתת לטכנולוגיה להשתלט לי על החיים. יכולתי לפתוח סטודיו כמו שאנשים עושים היום: עם כל מיני אסיסטנטים שמייצרים לך ציורים או לעשות אאוטסורסינג לסין או להודו. אני לא נמשך לזה אפילו לרגע. לא בשביל זה נהייתי צייר״.
אתה ואחיך אורי גדלתם בבית של אמנים והפכתם לאמנים. מה עם הילדים שלך?
“איתמר בתור ילד לא גילה שום התעניינות ביצירה, ואז פתאום יום אחד הוא הודיע לנו שהוא מתחיל ללמוד צורפות, כמו סבתא. עלמה ציירה מגיל אפס ועכשיו היא בת 25, היא למדה אצלנו ב׳תחנה׳ והיא מציירת שחבל לך על הזמן״.
ואין לה דדי אישוז?
“אני לא רוצה לדבר בשמה. אבל אני חושב הרבה פעמים על העניין של דורות. אני גם הבן של ועכשיו גם האבא של. גם לה יש הרבה לבטים אם זה דומה מדי, אם יגידו שהיא עושה כמו אבא שלה”.
