איך "אין לי בעיה עם יהודים" הפך לנשק האפקטיבי ביותר
נאום הניצחון של ראש עיריית ניו יורק הנבחר, זוהרן ממדאני, הוא שיעור לדורות Z ו-X בדו-פרצופיות אסטרטגית. זו לא רק הצהרת זהות, זו תשתית להחרמת עסקים והשקעות ישראליות תחת מעטה של נאורות מזויפת
"אני מוסלמי", כך בחר זוהרן ממדאני לפתוח את נאום הניצחון שלו כראש העיר הנבחר של ניו יורק. לא "אני גאה לשרת את הציבור", או "בואו נתאחד סביב אתגרי העיר". אלא הוא, הזהות שלו, כסמן פוליטי ורגשי.
זו הצהרה, וכדאי מאוד שנקשיב לה היטב כי היא חלק ממבנה עומק שמתרחב.
״אין לי בעיה עם יהודים, יש לי בעיה עם ישראל״. זו האנטישמיות החדשה. היא מניפולטיבית וחמקמקה. היא מתירה לשרוף דגלי ישראל, לקרוא לאינתיפאדה גלובלית המכוונת נגד המדינה היהודית, אך מכחישה בתוקף כי היא שונאת יהודים. יש בה עצירת השקעות. הרבה שתיקות והתחמקות, פוסטים באינסטגרם שמיליונים משתפים, רק כי הצבעים מדברים אל הקהל, והמיתוג הוא מהלך שיווקי.
עד כדי כך חמקמקה שגם פה אצלנו נשמעים קולות שאומרים: “הוא לא אנטישמי. הוא רק לא מסכים עם המדיניות בעזה". אבל זו אשליה.
ההיסטוריה הציבורית של ממדאני והצמיחה שלו בתנועת האחים המוסלמים מעידה באופן מאוד ברור מאיזה רעיונות הוא מגיע.
מה שחשוב לזכור זה שההשלכות לא ישארו במישור הסמלי, משקיעים ישראלים ימצאו את עצמם מחוץ לשוק, יזמים ייאלצו להסוות זהות לאומית כדי לא להיתקל בחסמים, שותפויות יתבטלו. בעצם, זה כבר קורה.
המהלך של ממדאני אינו אנטי־מערבי גלוי. זו דו־פרצופיות כמודל אסטרטגי.
“אין לי בעיה עם יהודים”, הוא אומר, אבל במקביל, התשתית הפוליטית, החברתית והתקשורתית סביבו פועלת להחרמה. זוגתו, למשל, קוראת באופן פומבי לחרם תרבותי על גל גדות. זו החרמה - מתרבות, דרך עסקים, ועד סמלים ישראליים. דו־שיח של נאורות מזויפת, שמשווקת כ"הכלה" כלפי חוץ, אבל בונה הדרה בפועל ועל הדרך מאפשרת מחאות אנטי-ישראליות, גם כשהן שורפות דגלים.
ממדאני משתמש באותן מילים מוכרות - הכלה, סובלנות, שוויון, אבל ממלא אותן בתוכן חדש. זה תעתוע שפועל טוב במיוחד על דורות Z ו-X שלא חוו את הקונפליקטים הקודמים. לא שכתוב של השפה, אלא של המהות.
כשאנחנו עוסקים בתקשורת ומידע, חשוב לזכור שאופן צריכת התוכן מאפשר לדבר הזה להתפשט בקלות. צורכים הכול ברילז, מהר, בפיד, בלי הקשר ובטח שבלי מורכבות. יפה, צבעוני, עם פונט שעובד טוב בטיקטוק. הדור הצעיר בולע את זה בלי לחשוב פעמיים.
וזה בדיוק מה שממדאני הבין. הוא לא סתם נבחר, הוא תכנן את הקמפיין הזה שנים. המילים, הצבעים, השפה. זה המהלך. וזה עובד. כי זה לא נשמע קיצוני, זה נשמע נאור. הדור הזה, Z ו-X, אינו בהכרח אנטישמי במודע. הבעיה היא שהם לא קיבלו אף פעם את כל הסיפור. הם לא חוו חיבור לשואה, שאירועיה הרחוקים נתפסים כפרק היסטורי בלבד, הם קיבלו גרסה מקוצרת, עם הפקה יפה, ובלי שום אחריות לעובדות.
וכשאין עומק, אין גם עמידות. ברגע האמת, הם משתפים את התמונה הלא נכונה. מקבלים החלטה פוליטית בלי להבין את המגרש. וזה כבר לא קורה בשוליים, זה המרכז. זה ניו יורק. זה הבחירות, זה ההשקעות, זה העתיד של איך יראו השותפויות הכלכליות שלנו בעולם.
מי שרוצה להיאבק בזה, לא יכול להסתפק בלצעוק “אנטישמיות!” הוא צריך להבין את הכלים, השפה, המיתוג, הדאטה, הפלטפורמות, הקהלים. האחריות שלנו היא בניית מודלים חדשים של תקשורת והשפעה, המכוונים במדויק לדור הצעיר, לא רק לרטון בטוויטר.
רודריגו גונזלס הוא בעלים של משרד פרסום המתמחה בתאגידים טכנולוגיים רב לאומיים. כיום פעיל בעולם ההסברה בדגש לעולם הדובר ספרדית
