ריאיון
"כשאני עוברת ליד חנות של SABON אני לא מסתכלת, שמה יד על העיניים"
סיגל לוי קוטלר, מייסדת SABON והבעלים לשעבר, שמכרה אותה לאיב רושה, לא הופתעה מכוונת המותג הצרפתי לסגור את המפעל בארץ. כעת היא חושפת את המשבר ביחסים עם הרוכשת, וגם מגלה שהיתה על סף מכירה לאסתי לאודר, עד שהגיעו טילים
סיגל לוי קוטלר, ממייסדי חברת SABON והבעלים עד למכירת החברה ב־2016 למותג הצרפתי הבינלאומי איב רושה, הופתעת מהכוונה לסגור את המפעל בקריית גת ולהוציא את הפעילות מישראל?
"לא הופתעתי מהצעד של הצרפתים. זה היה התכנון".
איך התאפיין הניהול הצרפתי לאחר הרכישה?
"בשלב מאוד מוקדם הבנו, אבי (פיאטוק, שייסד עמה את החברה – ג"ח) ואני, שהפוטנציאל בישראל מאוד מוגבל והתחלנו לפתוח חנויות בחו"ל. כשהצרפתים קנו, היו כמה בעיות שהתעוררו ואחת מהן הכיתוב 'מייד אין איזראל' על הבקבוקים. הם הכניסו הרבה צרפתים לניהול והעבירו את הייצור בהדרגה לצרפת.
"בזמן הקורונה המנהלים נשארו בצרפת ואחרי 7 באוקטובר רוב הצרפתים בכלל העדיפו לא לבוא לארץ. גם מי שהיה פה התרגל לעבוד מהבית. הבנתי שכרגע החוזה של שכירות המפעל בקריית גת והמשרדים והמחסנים הלוגיסטיים הסתיים ופשוט לא מחדשים אותו. רוב הייצור היום הוא ממילא בחו"ל".
אורלי קוטלר שרון, אחותה של לוי קוטלר, שהיתה סמנכ"לית הפיתוח העסקי ב־SABON, וקרובה אליה מאוד, מוסיפה: "הם הביאו מנהלת פיתוח צרפתייה ואמרו לי לעזוב את המשרד. הכניסו צוותים שלהם, הנהלת חשבונות, סמנכ"לית שיווק, מנהל כספים. באתי לסיגל ואמרתי לה — תגידי להם לשחרר אותי, הם מאוד קשים, יש להם שיגעונות. הצרפתים לא הצליחו עם החברה ועכשיו היא נגמרת בארץ".
סיגל, ידעתם בעת המכירה שזה הולך לשם?
"לא ידענו באיזה שלב זה יקרה אבל ידענו שזו התוכנית שלהם. זה לא משהו שהפתיע אותי. זה ממש לא נכון ש־SABON תחתם לא הצליחה. כשמכרנו היו 200 סניפים בעולם, מהם 35 בישראל. כרגע החליטו להשאיר 17 חנויות פריים לוקיישן בישראל. החנויות רווחיות, ובעולם המותג ממשיך לגדול ולהתרחב.
3 צפייה בגלריה
האחיות סיגל לוי קוטלר (מימין) ואורלי קוטלר שרון. האחת היתה המנכ"לית והשנייה סמנכ"לית הפיתוח העסקי
(צילום: מתוך פייסבוק )
"המפעל ייסגר. יכול להיות שימכרו אותו ויכול להיות שלא. אני לא יודעת מה הם יעשו עם האנשים של המחסנים הלוגיסטיים והמפעל. אולי ימכרו לבעלים חדשים" (וקוטלר שרון מעירה: "הם יפטרו את העובדים במרכז הלוגיסטי, שייסגר באוקטובר 2026").
איך את מרגישה ביחס לזה?
"מצד אחד, זה מאוד עצוב כי זה בייבי שגידלנו והשקענו המון המון שנים והיה הצלחה כבירה. מצד שני, יכול להיות שהשיקול העסקי שלהם הוא נכון ושמבחינת רווחיות זה מה שנכון להם. בסופו של דבר, זה עסק. אין להם קשר סנטימנטלי. זה לא כמוני שהיו עובדים שהיו איתנו מהיום הראשון, SABON היתה כמו משפחה. התחלנו בקטן, שלושה עובדים, ארבעה, עשרה, וגדלנו. זה לא שהיתה לנו תוכנית עסקית סדורה מהתחלה.
"זה לא שסבון הולכת לאיבוד. היכולות בעולם נשארות. יכול להיות שההצלחה אפילו תגדל ועם הסכמי אברהם יוכלו להיכנס למזרח התיכון למדינות נוספות שעד היום לא יכלו להיכנס אליהן. אז כואב לי אישית על כך שהפעילות בישראל התכווצה, אבל עסקית אני יכולה להבין את זה. סבון לא נסגרת אז הכל בסדר".
"ראינו את הדברים אחרת"
למה בחרת בזמנו באיב רושה? בטח היו עוד הצעות.
"היו המון הצעות. פשוט איב רושה היה הגוף שדיבר הכי בשפה של SABON. הם היו מאוד ירוקים. יש להם בנק זרעים מהגדולים בעולם, ששומר על הזרעים לעתיד למצב של מחסור במזון. יש מקומות בעולם שמשמרים זרעים של כל צמח שיש על כדור הארץ. זה מדהים לראות את זה וזה יפה. זה משהו שדיבר אליי. הם נטעו מיליוני עצים בעולם. המעבדות שלהם מדהימות. לצערי, כשזה הגיע לשורה תחתונה, דברים עסקיים, זה פשוט לא הסתדר. כי אנחנו ראינו את הדברים אחרת והם ראו את הדברים אחרת”.
מה לא הסתדר?
"בהתחלה הם קנו 70% מהחברה ונתנו לנו אפשרות למכור להם עד 2020 את ה־30% הנוספים. כשראינו שאנחנו לא מסתדרים החלטנו למכור להם את ה־30% כבר ב־2018. בגלל שזה נעשה תוך תקופה קצרה, השווי נשאר.
"הם יותר MASS מרקטינג. מעניינים אותם בעיקר המכירות והכסף. מבחינתנו זו היתה חברת בוטיק, חברה משפחתית, ולהפוך את זה למאס מרקטינג זה לא מתאים וזה לא נכון. במאס מרקטינג אתה הופך את זה למשהו יותר עממי. זה לא רק להתפשר על האיכות. זה פחות להשקיע באריזה. לי היתה חשובה הנראות. הרעיון של SABON היה לקחת מוצרים של מזון ולעשות מזה קוסמטיקה. הם לא כל כך הבינו את זה. לדוגמה, פילינג היה בצנצנות של חמוצים וריבות. או לקחת בקבוק ויסקי ולשים בו קצף אמבט. הרעיון היה שכשאתה מגבש מתנה זה כמו מעדנייה, שסבונים נמכרים במשקל ועשויים משמנים טריים, כמו סוג של דליקטסים. אבל במאס מרקטינג הבקבוקים הם רגילים וזהים. הם גם רצו לחסוך שינוע והעבירו ייצור לאירופה.
"עד 2018 ניהלתי את החברה. הם ידעו שאני בגיל 50 רוצה לצאת לפנסיה ויהי מה. בדיעבד מזל שלא המשכנו. היתה קורונה ואני לא הייתי יכולה להתמודד עם זה. אני לא בקשר איתם היום, לא ממש יודעת מה קורה".
הם עשו משהו לא נכון?
קוטלר שרון: "הם לא הבינו את המנטליות הישראלית. לא הצליחו בעצם לדבר את השפה המקומית, לא עם העובדים ולא עם הספקים. יש להם 2,300 חנויות בעולם והם חשבו ש־SABON תהיה כמו איב רושה, שישתלטו עליה ויעשו חגיגה. אבל אנחנו לא איב רושה. איב רושה זה מאס מרקטינג. אחותי נלחמה בכל העולם כדי לייצר מוצרים הכי פרימיום ולמכור ביפן וארה"ב. הם הביאו מעצבים לא מעצבים, ולא רצו להקשיב לה. לא הקשיבו לעצות שלה. לקחו צרפתייה שחושבת שהיא מכירה את SABON אבל היא לא. אי אפשר להיכנס למשהו שקיים 20 שנה ולהפוך אותו למשהו אחר. תנסה? הוא ימות".
לוי קוטלר: "אני לא רוצה שייצא כאילו אני מבקרת אותם. אני לא יודעת מה המחשבות והתוכניות שלהם. וגם, הם היו פה כמעט עשר שנים. הם כן התחשבו ולא בבת אחת נעלמו. הם שיפצו את המשרדים, עשו משרדים מדהימים, קירות ירוקים, חוגי יוגה. עשו מלא מאמצים".
מי ניהל את החברה בארץ?
"מישהו צרפתי. איב רושה זה איב רושה. ל־SABON היה מטה נפרד, עובדים אחרים. המטה בישראל היה אחראי על כל הייצור, הפיתוח והשיווק. לאט לאט הם התחילו להעביר את זה. בהתחלה רק מוצרי פנים, אחר כך כל מיני דברים אחרים. התחילו להוריד קולקציות, הוסיפו ריחות חדשים, שינו".
את לא בקשר איתם?
"לא. הגיס שלי הוא המנהל בישראל ואפילו איתו אני לא מדברת על כלום. כשהיה צעיר הוא נסע לרומניה, פתח שם חנות ובשלב מסוים חזר לארץ וניהל את ישראל ומזרח אירופה. ישראל זה המפעל, החנויות ואספקה לבתי מלון, מתנות לחברות וכאלה".
את באמת לא מדברת עם גיסך על החברה?
"זה בעייתי. אני רואה את זה אחרת והוא ממילא לא יכול להקשיב למה שאני אומרת. הצרפתים הם שקובעים. זה יכול לגרום לאי־נעימויות. אז בשביל מה?".
"אני לא אשת עסקים"
את מי הכרת ממשפחת רושה?
"הסבא המייסד נפטר בגיל צעיר. הם שימרו את הבית שלו בעיירה לה גאסילי, עם החדר שבו יצר את הקרמים הראשונים. היו לו שני בנים, אחד נהרג בגיל מאוד צעיר, והשני היה זה שעשה את בנק הזרעים והעצים. אנחנו עבדנו מול הנכד, בריס רושה. הוא היה זה שקיבל את הירושה, עבד בחברה ובתקופה שלנו ניהל את כל העניינים. הוא חשב שהוא יודע ומבין הכל וזה היה בעייתי. כל ההתנהלות, לא היינו באותו ראש. מאז כבר הזיזו אותו ויש אנשים אחרים".
את מצטערת שמכרת להם ולא למישהו אחר?
"לא. לא חושבת שמישהו אחר היה עושה משהו יותר טוב. עם כל הקורונה והמלחמות בדרך. העולם כולו שונה היום, עם האונליין. כל הריטייל השתנה, הגישה השתנתה. היום הכל מאוד זמין, מאוד גלובלי וחשוף. כשאנחנו פתחנו את SABON לא היה אינטרנט ולא היו קניונים. בארץ היו ב־1997 רק דיזנגוף סנטר ואיילון. לכן פתחנו חנות רחוב בשינקין".
אולי בעולם של אינטרנט יש פחות מקום לבוטיק? וצריך שיווק המוני?
"הפוך. הרבה דברים אפשר להזמין גם מעלי אקספרס. אבל דברים מיוחדים שיש להם חוויה אחרת, שאתה קונה במשקל, מריח, מתנסה, זה אחרת. דברים יותר מיוחדים".
הם מוכרים היום יותר? יש להם יותר חנויות?
"אני מעדיפה לא לדעת. כשאני עוברת ליד חנות של SABON אני לא מסתכלת, אני עם היד על העיניים. זה פרק שסגרתי בחיים שלי, ואם אין לי שליטה עליו, אני לא רוצה לראות אותו. מה יש לי סתם להתעצבן. בגלל זה גם כשהתקשרו אליי כל העיתונאים אחרי הידיעה על סגירת המפעל, אמרתי שזה לא שלי, אני לא רוצה לדבר.
"בבסיס שלי אני לא אשת עסקים. אני לא אוהבת עסקים... מעניין אותי לבנות דברים וליצור קונספטים. אבל לא עניין אותי אף פעם כסף. וכמה כסף. גם לא התעסקתי בכספים, רק אבי התעסק. שנאתי את זה. את המלחמות עם הקניונים, העובדים. זה לא בשבילי. זאת האמת. התפקיד שלי היה עיצוב של החנויות, המוצרים, קו מנחה של האסטרטגיה, השיווק".
מה את עושה היום?
"אני בעיקר מציירת, שזה מה שאני הכי אוהבת לעשות. יש לי שלושה ילדים וכלב, שהוא מרכז הבית. אני מתעסקת הרבה בנושא של אריאל, הבן הגדול שלי. אני מאוד מאמינה בו וחושבת שהוא יגיע לגדולות (אריאל לוי הוא נהג מרוצים מצטיין, מהבודדים שצמחו בארץ. בגיל שמונה חודשים הוא ‘נגנב’ יחד עם הרכב של לוי קוטלר שעצר לרגע בדיזנגוף, כשקוטלר לוי יצאה מהרכב וקוטלר שרון עמדה להיכנס אליו. הגנב לא ידע שיש תינוק באוטו. אחרי שש שעות נמצא הרכב ובו התינוק. ב־2017 זכה לוי בתואר סגן אלוף צרפת, ב־2021 קיבל חוזה מפורשה הגרמנית ושנה לאחר מכן השתתף ב־16 תחרויות בליגה הגרמנית החזקה ושלוש תחרויות סופר קאפ – ג"ח). אני מאוד גאה לראות אותו על הפודיומים הכי יוקרתיים בעולם ולשמוע את ההמנון ולראות את דגל ישראל. זה לא משהו של מה בכך".
זה לא מפחיד אותך קצת?
"זה מאוד מפחיד. עברתי איתו הרבה. אבל אין מה לעשות, צריך להילחם. כמו שהיה לי קשה בתור אשת עסקים לקום כל בוקר ולבוא לסוואנה המטורפת הזו, כל יום להילחם על ההישרדות שלי ושל עוד 500 משפחות, אז היום אני צריכה להילחם איתו. זו מלחמה מאוד קשה כי עם כל האנטישמיות בעולם, למצוא היום מישהו שיחזיק ויממן אותו, זה קשה. אנחנו נלחמים היום בעולם מטורף. יש אצלו בקבוצה ספונסרים שלא רוצים שהישראלי יהיה חלק מהתקציב. אנחנו מחפשים מי שמעוניין ויכול לעמוד מאחורי ספורטאי כל כך מוכשר שמייצג את ישראל. כל ניצחון הוא חשוב היום בעולם ואנשים לא כל כך מבינים את זה בארץ. מבחינתם אין בארץ ספורט מוטורי. זו מלחמה של ילד שקם והחליט שהוא רוצה להילחם נגד כל הסיכויים".
ניסית לשכנע אותו לעשות משהו אחר?
"לא. אני חושבת שבן אדם נולד עם ייעוד, ואם מגיל כך כך צעיר הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות ומי הוא, למה שאסיט אותו מהדרך? והוא באמת מוכיח את עצמו. הוא מביא ערכים שהם מאוד חשובים לנוער של היום. הוא דמות לחיקוי. ילד שקם כל בוקר, נלחם, נוסע בעולם ממקום למקום. נלחם בכאלה שמגיל צעיר מתחרים באירופה ולא צריכים לנסוע לישראל ולטוס בחזרה. הם גדלים שם במסלולי הקרטינג מגיל 6. אצלנו אין את זה. הוא התחיל רק בגיל 12. רוב הזמן הוא צריך להיות בחו"ל וזה המון כסף ואני מקווה שבסופו של דבר זה ישתלם".
את מממנת אותו היום?
"חלק מהדברים אני מחויבת לממן, למשל נסיעות, מלונות. יש תחרויות שיש לו ספונסרים שכן מוכנים לממן. הוא יתחרה השנה בסופר קאפ במונטה קרלו, זה קהל של 500 אלף איש. הוא מתחרה בדגמי פורשה 901 בליגה הגרמנית ודרום אירופה. זה לא סתם שהדגל שלנו מתנופף. זה מדהים. יש לו 25 אלף עוקבים".
אז איך הוא לא משיג ספונסר?
"אני לא מצליחה. ניסיתי הכל ואמשיך להילחם. לא קל לו. כבר בשנה הראשונה שלו שלחנו אותו לעשות את הליגה של המזרח התיכון. דובאי, קטאר, ערב הסעודית, אבו דאבי, בחריין. הסכמי אברהם רק התחילו אז, וכולם היו שם נהגים מהאזור. הוא היה צריך בשלב מסוים להיכנס לערב הסעודית כשהוא הצ'מפיון, ואם הוא לא יבוא לתחרות האחרונה, הוא מאבד את התואר. אז הנסיך הסעודי הכניס אותו בדרך לא דרך, והוא באמת זכה, אבל התחרה תחת דגל בולגריה. אף אחד לא ידע שהוא ישראלי. השנה התחרויות היו במדינות שאי אפשר להיכנס אליהן — אינדונזיה, מלזיה. אז הוא עבר לליגת דרום אירופה".
"העולם היה מוזר"
עשית אקזיט גדול. הרבה אנשים עוברים ליזמות אחרת, את לא.
"לא. אני לא אוכל בשני מזלגות. אין צורך בעוד ועוד ועוד. אין לי הרבה רצונות".
אז את חיה מכספי האקזיט?
"הכסף עושה כסף כשאתה מגיע לרמה כזו, אז אם אתה מוציא לא יותר משאתה מכניס, המצב בסדר".
ההכנסות זה מהריבית?
"ריבית, נכסים, מניות. לא חסר מה לעשות עכשיו. נדל"ן. זהו. הג'ינס והגופייה נשארו אותו דבר. אני רוצה רק שקט ולהיות מאחורי הקלעים, הרבה בבית. אחותי הרבה יותר ישירה ומוחצנת. אני מאוד אוהבת ליצור. אני פחות אשת עסקים, יותר אמנית. אם היה מגיע משהו שהייתי חושבת שיכול להפרות אותי ואני יכולה ליהנות ממנו בפיתוח שלו, יכול להיות שהייתי משתלבת. אבל גם העולם היה מאוד מוזר. במין אנדרלמוסיה מטורפת, גם הקורונה וגם כל האנטישמיות הזו. פחד אלוהים".
מקורבים מספרים כי לוי קוטלר מנהלת חיים פשוטים. היא קמה כל יום באותה השעה, יוצאת עם הכלב כל יום באותן השעות. שותה את אותו קפה ומעשנת את אותן הסיגריות. "היא לא סובלת טיסות, אנשים רעים וקנאים, שינויים, לחץ, צעקות וזקוקה להרבה זמן לבד ובשקט".
"דם על החלונות"
ב־SABON נתקלת באנטישמיות?
"בטח. כשפתחנו בלונדון נגיד. יואו, מה שעשו לנו. שברו את הזכוכיות, הפגנות, טביעות אצבעות בדם על החלונות. 'פרי פלסטיין'. מאוד קשה. אבל המכה הכי גדולה מהאנטישמיות זה משהו שלא סיפרתי עד היום. ב־2014 היה לנו הסכם חתום עם אסתי לאודר. חוזה חתום. 50-50 עם שליטה שלנו. הם עמדו להשקיע ולקבל 50% להרבה שנים, אולי קצת פחות כסף בהתחלה אבל לאורך זמן זה היה יותר שווה. אבל גם אז היתה מלחמה בעזה. ב־5 בספטמבר היתה אמורה להיות מסיבת עיתונאים. ב־1 בספטמבר פשוט הודיעו לנו שהנרי קיסינג'ר, שייעץ לאסתי לאודר בענייני יחסים בינלאומיים, לא מאשר את זה. ואז דחו את זה ודחו את זה. ושוב היו טילים ושוב טילים ואז ירינו אנחנו בעזה, וזה בוטל".
למה הוא לא אישר?
“כי זה לא היה נראה טוב. כי ירינו שם בילדים בעזה. זה הכל כסף! בדיוק אובמה עשה אז את הסכם הגרעין עם איראן והם חשבו שהם הולכים למכור באיראן וזה מיליונים של אנשים, אז מה עדיף? וזהו. אף על פי שלאודר זה יהודים, בסוף הכל כסף".
אם זה היה קורה, הייתם במקום אחר עכשיו?
"הם היו מדהימים. למדנו מהם המון. עבדנו על החוזה שנה וחצי. הם לעומת איב רושה היו איתנו בקשר הדוק, עשו תוכנית חמש־שנתית ונתנו לנו להבין איך מאק נפתחה, אוריג'ינס, ממש העבירו אותנו מחברה לחברה לראות איך כל חברה נבנתה.
"אחרי שזה לא הסתדר, קיבלנו פיצויים והכל. אבל שנתיים לא הפסקתי לבכות. כל יום. הרגשתי כמו אקס מיתולוגי שעזב אותי. כל כך אהבתי אותם. כל החיים אמרתי שאני מחכה לאסתי לאודר. וכשהתקשרו אליי לא האמנתי שזה קרה לי. הלכתי הלוך ושוב בבית ואמרתי זה לא אמיתי. זה לא יכול להיות. היינו צריכים להכין מצגת בתוך עשרה ימים עם יום כיפור באמצע. הספקנו הכל, הם באו ואישרו ואז באו החמאסניקים והרסו הכל. ככה זה. מה שצריך לקרות בחיים קורה".
