סוף למאבק של עשרות שנים: כלתו של יצחק שדה תפנה את הגן ביפו בתוך 8 חודשים
בית יצחק שדה ביפו והגן שלצדו הוחזקו ע"י מפקד הפלמ"ח ואחד ממייסדי צה"ל לאחר שפרש מהצבא ובהמשך התגוררו בו בנו וכלתו; במשך שנים נלחם בנו להחזיק בקרקע הצמודה לבית ומגיעה עד לשפת המצוק, על מנת לשמור עליו כגן זיכרון לאביו, אך מיד לאחר מותו, הגישה רמ"י בעלת הקרקע תביעה לפינוי הגן
אחרי עשרות שנים של מאבקים משפטיים, הוכרע גורלו של הגן הצמוד לבית יצחק שדה ביפו. בית משפט השלום בת"א קבע, כי זיוה כלתו של שדה (אשתו של בנו יורם) תפנה את הגן ביפו בתוך 8 חודשים. הקרקע שנמצאת בבעלות המדינה (רשות מקרקעי ישראל) צפויה לעבור לידי עיריית ת"א שתשמור על הגן כאתר הנצחה לזכרו של שדה.
שדה היה מפקד הפלמ"ח וממקימי צה"ל, לאחר סיומה של מלחמת העצמאות קיבל שדה רשות להתיישב בבית הממוקם על גבול יפו-בת ים ברחוב זיכרון קדושים 3. הבית שימש בעבר קצינים בריטיים ונבנה על ידי חברת בניה ערבית בסגנון מודרני. שדה התגורר בבית שלוש שנים בלבד עד פטירתו, ולאחר מותו בשנת 1952, כשנה לאחר מות אשתו, המשיך יורם, שהיה אז כבן 8, להתגורר בבית המגורים עם דודתו. יורם גר במקום עד מותו בשנת 2021. החל מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת גרה בבית המגורים גם זיוה, אשתו של יורם. בית המגורים הוכר בעבר כאתר מורשת, ולצידו, הגן שכולל גם הוא פריטים ראויים לשימור כגון קרון הפיקוד של שדה, אנדרטה שהקים, וכן הגן עצמו שנשתל על ידי שדה ונשמר.
בעוד שהבית נרשם בטאבו על שמו של הבן יורם, הגן שבצמידות לבית המשתרע על שטח של למעלה מדונם וכאמור מגיע עד לשפת המצוק הצופה אל הים, נותר בידי המדינה. יורם בנו של שדה, דאג לשימור המקום במשך כל חייו ונאבק על כך באין ספור מאבקים משפטיים. בשנת 1994 הגיע יורם להסדר זכויות בגין חלקה הגדול של הקרקע (780 מ"ר) ולפיה, הקרקע תוחכר לו בפטור ממכרז על מנת שימשיך וישמש כגן זיכרון לאביו. בשל מחלוקות כספיות על דמי החכירה (יורם טען כי הם גבוהים מידי) העסקה לא יצאה אל הפועל.
בהמשך השנים, המשיך יורם להיאבק, אך במרץ 2020 נדחתה תביעתו להירשם כבעלים על הקרקע ונקבע כי הבעלות תיוותר כפי שהיא - של המדינה. יורם ערער על קביעה זו לעליון אך נפטר במהלך תקופת הדיונים ואשתו זיוה נכנסה בנעליו וחזרה בה מהערעור. כחודש לאחר הדיון בערעור, פנתה רמ"י אל זיוה במכתב ודרשה ממנה לפנות את הקרקע בתוך חודש, אך מאחר והיא לא עשתה זאת, הוגשה התביעה.
לטענת רמ"י הפינוי חייב להתבצע באופן מיידי היות והוכח כי הקרקע הממוקמת במיקום יוקרתי וייחודי, על שפת המצוק ביפו, היא בבעלות המדינה, וכי זיוה ניכסה אותה לעצמה שלא כדין ומונעת את גישת הציבור אליה. עוד טענו ברמ"י כי בניגוד ליצחק שדה ולבנו שהוכרו כברי רשות על הקרקע, אשתו זיוה לא הוכרה מעולם כבת רשות עליה וכי זו זכות אישית שאינה ניתנת להעברה.
ברמ"י התייחסו להצהרתה של זיוה בביהמ"ש ולפיה לאחר אישור תוכנית השימור תעביר את הקרקע לרשות עיריית ת"א וכתבו כי מאחר והקרקע אינה שלה, אין שום סיבה שתישאר בחזקתה עד לאישור תוכנית השימור שאיש אינו יודע אם תיקרה ומתי.
זיוה שדה טענה מנגד, כי כל רצונה הוא להמשיך ולדאוג לשימור זכרו של שדה והבהירה כי לא מדובר בסכסוך נדל"ני. שדה שכיום היא בת 86 הביעה חשש מכך שרמ"י לא תדאג לשימור המקום והוא ייהרס.
בית המשפט קבע כי בניגוד לעמדת רמ"י זיוה שדה כן מוגדרת כברת רשות על הקרקע, "העובדה שהתובעת לא דרשה את פינוי הנתבעת, חרף החזקתה הבלעדית וה"עוינת" במקרקעין, תומכת במסקנה שניתנה לנתבעת הרשות להחזיק בהם".
יחד עם זאת, בית המשפט לא התייחס לסוגיות השימור והתכנון הצפוי על הקרקע, אשר אינם נוגעים לסמכויותיו המנהליות. "עם כל ההבנה לדאגתה הכנה של הנתבעת מפגיעה בגן שהיא ומשפחתה מטפחים בעמל רב עשרות שנים, איני סבור כי קיימת עילה להורות על דחיית הפינוי עד לאישורה של תוכנית השימור (אם וכאשר תאושר) או עד להבשלתם של תנאים אחרים שיניחו את דעתה של הנתבעת".
לסיכום נכתב, כי פינוי הקרקע ידחה ב-8 חודשים שלאחריהם תידרש זיווה להשיבה למדינה.
את רמ"י ייצגו עוה"ד אורי אסא וגולן אמסלם ואת זיוה שדה ייצגו עוה"ד שמואל ליאור וגדי בר-און.
מעיריית ת"א נמסר: "מדובר בנכס בבעלות המדינה. בהתאם להמלצות פסק הדין, פנתה העירייה למדינה בבקשה להעביר את הקרקע לחכירתה. הנושא נמצא בטיפול מול רשות מקרקעי ישראל. נבהיר כי העירייה כבר ביצעה מספר פעולות בשטח במטרה למנוע פגיעה בו, וברגע שהנכס יועבר לאחריותנו נפעל לשימור המצב הקיים ולטיפוח השטח, כחלק מתוכנית מדרון יפו המיועדת לגינון חופי".
