בלעדי
עובדים זרים בורחים - ומועסקים בשחור בסיוע של עובדים לא חוקיים ותיקים
תאגידי כוח האדם מדווחים על בריחה מסיבית של עובדים שהגיעו לישראל בשנה האחרונה, בעיקר מהודו ומסרי לנקה; לטענתם עובדים ותיקים לא חוקיים מפתים אותם לעבוד בשחור; התאגידים נאלצים להמשיך לשלם עליהם אגרות
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל לפני כשנה וחצי, אחת הבעיות המרכזיות בענף הבנייה היה המחסור בידיים עובדות. כ־80 אלף פלסטינים שביום אחד נאסרה כניסתם לישראל יצרו חור עצום ביכולתם של הקבלנים להמשיך לבנות, וגם אם חלק מהפלסטינים חזרו בדרכים לא חוקיות כשוהים בלתי חוקיים (שב"חים), המחסור בידיים עובדות נותר גם היום אחת הבעיות המרכזיות בענף. הפתרון שמצאה לכך המדינה היה יבוא של עובדים זרים, מהלך שהחל לתפוס תאוצה בשנה האחרונה עם הגיעם של עובדים רבים, בעיקר מהודו, אבל גם מסרי לנקה, מולדובה, תאילנד ומדינות נוספות.
אלא שמבדיקת כלכליסט עולה כי הגעתם של העובדים לישראל ייצרה בעיות אחרות בעיקר בשל תופעה של בריחת עובדים שהולכת ומתפשטת. הכוונה, לעובדים זרים שלאחר שהות קצרה בישראל נעלמים כדי לעבוד בשוק השחור, בד"כ בעבודות קלות יותר מענף הבניין כמו מסעדות, חנויות מזון ועוד.
התופעה כשלעצמה אינה חדשה – בעבר כבר היו מקרים שבהם ברחו עובדים, בעיקר מענף החקלאות, אלא שמדיווחי התאגידים עולה, כי המגמה התגברה, במיוחד לאחרונה. מה שמדאיג את בעלי התאגידים הוא בעיקר הדרך המאורגנת והשיטתית שבה גורמים אחרים, בדרך כלל עובדים בלתי חוקיים מפתים עובדים חדשים לברוח.
אור קרניאל מנכ"ל תאגיד גלובל הייר לעובדים זרים, שהוקם לפני כשנה, מספר: "הרבה תאגידים חווים בריחה מסיבית של עובדים זרים, ובחודשיים האחרונים זה הפך להיות ממש תופעה. התאגיד שלנו פועל כשנה, והבאנו 145 עובדים זרים. לפני חודש ברחו לנו 25 עובדים ובימים האחרונים עוד 6".
קרניאל מספר כי הבריחה היא בעיקר של הודים וסרי לנקים, בערך חצי-חצי, כשלדבריו יש הבדל בולט בין שתי הקבוצות: "ביחס להודים, הסרי לנקים מצליחים להיעלם בצורה יותר טובה. מבין ההודים הצלחנו למצוא כ־11 מתוך כ־15 שברחו, כי הם לא הסתדרו וחלקם אפילו ביקשו לחזור. הסרי לנקים, לעומתם, מסתדרים טוב יותר כי יש להם רשת שלמה שתומכת בהם", אמר.
הרשת עליה מדבר קרניאל היא קבוצות של עובדים זרים ותיקים שמפתים את העובדים החדשים לעזוב את עבודתם, לעתים בתוך ימים ספורים ממועד הגעתם. קרניאל, שנשוי לאישה סרי לנקית ודובר את השפה, מכיר היטב את קהילות העובדים הזרים בישראל, כולל את אלה שבוחרים להפוך לבלתי חוקיים. "יש כאן רשת של עובדים ותיקים, חלקם עובדים סרי לנקים שגרים בישראל יותר מ־10 שנים ללא אשרות ובאופן לא חוקי. הם הבינו שיש כאן הזדמנות לרווח, מאתרים את העובדים החדשים, אוספים אותם ממקום המגורים ומארגנים להם מקום מגורים חדש שעליו הם גובים מהם כסף. חלקם מסדרים להם עבודה בניקיון בתים או בעבודות אחרות וגם על כך הם גוזרים עמלות.
"באור עקיבא למשל גרים כ־200־300 עובדים בדירות מסתור, שעובדים בניקיון, במסעדות, במאפיות ובמקומות אחרים בקיסריה, זיכרון יעקב והסביבה. בדרום תל אביב יש קהילה של אלפי סרי לנקים והודים שהם ברחנים. הם מצטרפים לחברים שנמצאים שם ומארחים אותם", הוא מסביר.
לגבי הסיבה לבריחה אומר קרניאל, כי חקר את הנושא ומצא כי אחת הסיבות היא הגעתם של עובדים בלתי מקצועיים: "אלה עובדים שהגיעו כעובדי בניין מקצועיים למרות שהם לא כאלה, והם מפוטרים פעם אחר פעם על ידי הקבלנים. חלקם למדו את העבודה והתמקצעו, ואחרים, או שלא הצליחו ללמוד או שהמעסיק שלהם, הקבלן, היה חסר סבלנות. הם הבינו שאם יפוטרו שוב ייתכן שלא תהיה להם עבודה, אז הם מעדיפים לברוח ולקבל שכר שעתי גבוה יותר. זה מפתה אותם", הסביר.
בישראל נמצאים כיום, על פי הערכות, כ־55 אלף עובדים זרים לענף הבניין, ולפי בנק ישראל חסרים כ־20 אלף עובדים נוספים לענף. המדינה מנסה מאז פרוץ המלחמה לייבא עוד עובדים, אך מתקשה, בעיקר בשל התארגנות לקויה. רשות האוכלוסין וההגירה – הגוף שהופקד על המשימה – לא תוגבר בכוח אדם נוסף למרות הצורך הבהול בעובדים, והם עצמם (עובדי הרשות) נמצאים במצוקה ואף דיווחו לאחרונה על סכסוך עבודה שמטרתו הגדלת היקף העובדים.
מתחילת המלחמה זינק מספר תאגידי כוח האדם מ־49 ל־280, ומכסת העובדים הזרים זינקה מ־30 ל־70 אלף עובדים וברשות לא משתלטים על ההיקפים הללו. מסיבות אלה, גם לא ברור כיום מה היקף העובדים שברחו והתאגידים מנסים בעצמם להרכיב את הפאזל. להערכתם, מדובר במאות עובדים.
לפי התאגידים, מצוקת הרשות ניכרת היטב גם בטיפול בברחנים, על פי נוהלי הרשות יש לדווח על כל עובד שברח, אך המדינה ממעטת לחפש אחר עובדים שברחו. כך קורה שקהילות העובדים הזרים הלא חוקיים רק גדלות ובמקביל הצורך שלשמו הובאו לא מקבל מענה.
הנזק המיידי בעת בריחה של עובדים הוא לקבלנים, אך הדבר משתרשר עד לרוכש הדירה. בריחה של עובדים שנעשית לעתים בקבוצות יכולה לעכב את העבודה, לגרום לקבלן להוציא עוד כסף על הכשרת עובדים חדשים ובסופו של דבר, בהיעדר טיפול מסודר, כל אלה יתגלגלו לכיסו של רוכש הדירה.
ליקוי נוסף המקשה על התאגידים הוא נושא האגרות. עבור כל עובד שמגיע הם משלמים אגרה חד פעמית של כ־1,000 שקל ובהמשך 2,000 שקל לחודש על כל עובד, זאת בנוסף לחובתם לדאוג ולממן להם תנאי מגורים ראויים. כאשר עובד בורח, התאגיד נדרש להמשיך ולשלם עבורו את האגרה החודשית גם אם העובד ברח בראשית השנה (הקלנדרית), כך שעובד שבורח בתחילת השנה יכול לעלות למעביד עד 24 אלף שקל בתלות במספר החודשים שהוא נדרש לשלם עבורו את האגרה עד לסוף השנה. בסוף השנה, הרשות מבצעת הערכת מצב מחודשת ומפסיקה לגבות את האגרה.
י', בעל תאגיד עובדים זרים, מספר כי ההפסד הוא עצום: "בשבוע שעבר ברחו לנו שישה עובדים מיד אחרי שהגיעו. זה הפסד שנתי של כ־100 אלף שקל רק על האגרה, וזה ללא ההפסד על מה שאני מחויב לקבלן, ועל כך שהעובד שברח לא נגרע מהמכסה שנתנו לי. המשמעות היא הרסנית".
ליאור טל, בעל תאגיד לעובדים זרים ומייסד ועד תאגידי כוח אדם זר לבניין, מדבר על אוזלת היד של המדינה: "זה לא מעניין אף אחד, גדלות כאן קהילות שלמות של ברחנים ונוצר מצב שגם אם אתה יודע בדיוק איפה נמצא העובד שברח ומדווח על כך, הרשויות לא עושות כלום. את רוב העובדים לא תופסים ואנחנו נאלצים לשלם את המחיר.
"הנזק הוא לא רק לי, יש קבלנים שהשקיעו בפועלים ולימדו אותם וכשהחלו ליהנות מהם הם ברחו והם נאלצים להתחיל מאפס. זה מקלקל לנו את היחסים עם הקבלנים, היה לי מקרה עם קבלן שהיה בהיסטריה כי העובדים ברחו לו והוא היה קרוב למסירת דירות. הוא אמר לי שהחליט לקחת במקומם שב"חים פלסטינים".
