דה תומאסו 72P: הקאמבק של מכונית העל ב-1.5 מיליון דולר
יצרנית הרכבים מאיטליה חוזרת עם מכונית מרוץ לכביש - קלילה, חזקה וללא טכנולוגיות מתקדמת. אבל מתחת לעיצוב האקזוטי מסתתר מנוע פורד פשוט. מהמנגוסטה לפנתרה: המסורת ממשיכה, גם אם פחות נוצצת ומתחת למכסה
בשבוע שעבר הציגה יצרנית הרכב דה תומאסו (De Tomaso) מאיטליה דגם חדש - 72P. לפי דה תומאסו, הדגם החדש הוא מכונית מירוץ המיועדת לשימוש בכביש ציבורי. תיאור שלמען האמת אינו זר לכל מי שקונה מכונית על.
לפי דה תומאסו, המכונית החדשה היא ניצחון של פשטות על טכנולוגיה: יש לה כוח אדיר, שלדה שעשויה מסיבי פחמן, מערכת בלימה סופר רגישה וחזקה, אפס מסכים, מערכות שמרטף אלקטרוניות וכל מה שעלול לפגוע בחדוות הנהיגה. וכמובן: לדה תומאסו החדשה יש לב פועם: המנוע.
בימים כתיקונם, כאשר יצרנית מכוניות על מציגה דגם חדש, המנוע הוא יצירה אקזוטית שבדרך כלל מיוצרת בהסתמך על הידע הטוב ביותר של חרשי מתכת - כפי שהיה משנות ה-20 של המאה הקודמת. על מלאכת ההרכבה אחראים מכונאים רבי אומנים שחותמים בגאווה את שמם על בלוק המנוע בסוף התהליך, והמנוע: אם וכאשר המכונית לדוגמה עוברת תאונה, הופך ליצירת אומנות באוספים של מיליונרים. דוגמאות לא חסר: מטורביון של בוגאטי ועד לכל מה שיוצא ממפעלי פרארי ולמבורגיני. אבל לדה תומאסו יש מנוע של פורד. הוד והדר אין לו - רק כוח ברוטאלי.
דה תומאסו טוענת שמדובר במנוע שבנוי לפי מפרט מיוחד, אבל בתכלס: פורד זה פורד. כלומר, סביר להניח שאם מכונית של דה תומאסו עוברת חלילה הרס של בלוק המנוע עקב תקלה, בעליה יוכל לאתר פורד מוסטאנג חדישה מתאונה. גם מטנדר מסדרה F, ניתן לשלוף את המנוע ששוויו כמה אלפי דולרים במקרה הגרוע ולהתקין במכונית העל של דה תומאסו - שמחירה חוצה את ה-1.5 מיליון דולר.
על פניו סיפורה של דה תומאסו מוזר - אבל כשבוחנים את ההיסטוריה מגלים כמה הוא לא חריג ורב תהפוכות. אלחנדרו דה תומאסו נולד ב-1928 בבואנוס איירס ארגנטינה, בן להורים ממוצא איטלקי. דה תומאסו גילה עניין במכוניות מירוץ מגיל צעיר, אבל שלא לטובתו, גילה עניין גם בפוליטיקה. דה תומאסו השתתף במירוצי מכוניות מקומיים במידה מסוימת של הצלחה, אבל ב-1955 התרחש אירוע ששינה את חייו. ביוני 1955 מטוסים של הצבא הארגנטינאי הפגיזו את בואנוס איירס, במטרה לחסל את חואן דומינגו פרון - נשיא ארגנטינה. פרון שרד ומה שחיסל אותו בסופו של דבר היה התקף לב ב-1974. דה תומאסו סומן כמי שהיה מעורב בניסיון ההתנקשות - ונמלט לארץ אבותיו, איטליה, שם שינה את שמו ל"אלסנדרו" במקום אלחנדרו - והמשיך להתחרות במירוצי מכוניות עד 1959.
דה תומאסו הבין את מה שאנזו פרארי הבין לפניו: להיות נהג מירוצים זה נחמד - כל עוד אתה מנצח. בשנותיו הראשונות באיטליה השתתף דה תומאסו במירוצים, אבל לא הביא את הזכיות הנכספות ולכן החליט לעבור לייצור של מכוניות מירוץ והקים את החברה שנשאה את שמו: דה תומאסו. הבעיה היתה שבניגוד להיום, עסקאות מולטי מיליוני דולרים עם נטפליקס לא היו בנמצא ומי שלא זכה במירוצי פורמולה לא הפך למיליונר, ולכן דה תומאסו החל לייצר מכוניות כביש.
המכונית הראשונה של דה תומאסו, שהוצגה ב-1964 נקראה "וולנגולה". כיום יצרני מכוניות העל האקזוטיות ביותר בעולם מתגאים בכך שהמנוע שלהם ממוקם במרכז הרכב, לטובת חלוקת משקל אידיאלית, אבל הוולנגולה היתה המכונית הראשונה בה המנוע באמת היה מותקן במרכז הרכב. באשר למנוע עצמו, ניתן היה לצפות מדה תומאסו שייצר מנוע בעצמו, אבל זה היה כנראה מייצר בעיות אמינות. אולי הוא היה יכול אפילו להשתמש במנוע אקזוטי, למשל של אלפא רומיאו, אבל דה תומאסו רצה אמינות וזמינות של חלקי חילוף ולכן המנוע בו בחר היה מנוע שכל מכונאי, גם בישראל, ידע לפרק בעיניים עצומות: מנוע "קנט" של פורד, מנוע קטן בנפח של ליטר וחצי שעבר שדרוגים. אם המנוע של הוולנגולה היה נשבר, אפשר היה לאתר פורד אנגלייה ישנה ולשלוף ממנה את המנוע. יחידת ההינע, כלומר תיבת ההילוכים והציריות, שחוברה למנוע נלקחה ממכונית לא פחות עממית: החיפושית של פולקסווגן.
המכונית השנייה של דה תומאסו היתה הרבה יותר מצליחה: ב-1967 הוצגה המנגוסטה. מנגוסטה פירושו "נמיה", והחטיף האהוב עליה, כך מתברר, הוא נחשי קוברה. מי שצפה בסרט "פורד נגד פרארי" יודע שבשנות ה-60 המוקדמות פורד ניסתה לרכוש את פרארי. לפי האגדה, אנזו פרארי העליב את הנרי פורד השלישי ומכר את החברה לפיאט. פורד הזועם נשבע לנקום באמצעות מכונית מירוץ של פורד שתזכה בלה מאן ותראה לפרארי מה קורה למי שמעליב את הנרי פורד. קרול שלבי המנוח, נהג המירוצים הטקסני, גויס למשימה כדי לנהל את הפרויקט, נהג המרוצים קן מיילס (שבעצמו נהרג בתאונה מאוחר יותר על מסלול מירוצים) גויס לנהוג, וב-1966 פורד זכתה בלה מאן.
כיצד כל זה קשור לדה תומאסו מנגוסטה? לקרול שלבי היתה מכונית משלו - שמה היה (ועודנו, גם כיום הרכב עדיין מיוצר בגרסה מודרנית) ה"קוברה". לפי האגדה, שלבי ודה תומאסו עמדו לפתח ביחד מכונית מירוץ שתיועד להתחרות בארה"ב, אבל הארגנטינאי חם המזג והטקסני האגרסיבי הסתכסכו והמכונית לא יוצרה - למרות שדה תומאסו הציג אב טיפוס. אחרי ששלבי נסוג מהפרויקט דה תומאסו הפך את אב הטיפוס ל"מנגוסטה" - המכונית שאוכלת את הקוברה של שלבי. המנוע של המנגוסטה היה בעל שמונה בוכנות של פורד. באותם ימים, אחרי ההצלחה של שלבי ומילס במירוצי לה מאן פורד הבינה שהאמריקאי הממוצע לא יקנה פורד 40 GT בסכומי עתק ולכן היה לה אינטרס להכניס את מנועי המירוצים שלה לכמה שיותר מכוניות, וכך דה תומאסו קיבל את המנוע של פורד. ליתר דיוק- 401 מנועים, כי זה מספר המנגוסטות שיוצרו.
באותם ימים השימוש במנועי שמונה בוכנות אמריקאיים במכוניות אירופיות לא היה נדיר: איזו (ISO) האיטלקית, פאסל ווגה הצרפתית, היצרניות הבינו שמנועים אירופים אקזוטיים נפלאים לתדמית אבל גרועים ללקוחות: המנועים האירופים העדינים הפיקו אומנם מאות כוחות סוס, אבל עשו זאת "בתחכום". כלומר עם הרבה קרבורטורים רגישים, רכיבים עדינים בעבודת יד ודגש על "מורשת" . לאמריקאים היו מנועים "טיפשים" שהפיקו הספקים אדירים בלי הרבה טכנולוגיה, פשוט עם הרבה נפח. כך דה תומאסו ופורד הפכו לבני ברית.
ועם כל ההצלחה בשלב הזה - המנגוסטה לא היתה המכונית החשובה ביותר של דה תומאסו. התואר שמור לפנתרה - מכונית שיוצרה במשך לא פחות מ-21 שנים. דה תומאסו הציגה את הפנתרה ב-1971 כמחליפה למנגוסטה. ובניגוד למנגוסטה, המטרה היתה לייצר הרבה. כדי לייצר הרבה צריך למכור בארה"ב, ואז דה תומאסו הציע לפורד את עסקת חייה: אם פורד לא יכלה לרכוש את פרארי, היא תוכל לרכוש יצרנית אחרת: דה תומאסו. כך ב-1971 רכשה פורד את השליטה בדה תומאסו. במסגרת העסקה הפנתרה נמכרה בסוכנויות של פורד בארה"ב והכל היה אמור לעבוד היטב. אבל אז בפורד גילו שמכונית איטלקית עם לב אמריקאי אינה בהכרח טובה לעסקים.
איכות ההרכבה של המכוניות של דה תומאסו היתה גרועה, המנועים התחממו, חיבורי חשמל התלהטו ונשרפו, חלקי גוף נשרו, ופורד שהקשיחות של המכוניות שלה הפכה לשם דבר נאלצה להתמודד עם מכונית שפשוט בנויה גרוע. ב-1973 מחירי הדלק הפכו את המכירות של הדה תומאסו עתירת הכוח לקטסטרופה, ב-1974 פורד נפטרה ממניות דה תומאסו ודה תומאסו גילה עובדה מעניינת: עכשיו יש לו כסף בכיס. ועם הכסף דה תומאסו יצא למסע רכישות.
ב-1976 דה תומאסו רכשה את החברה המתחרה מזראטי, וקנתה את אינוצ'נטי (שבעבר יצרה מכוניות קטנות), ב-1973 קנתה את יצרנית האופנועים מוטו גוצי. בדרך היו עוד כמה מכוניות עם מנועים אמריקאים כמו הדה וויל והלונגצ'אמפ, מכוניות שחלקן גם התבססו על "ידע" של מזראטי, אבל ב-2003 דה תומאסו עצמו הלך לעולמו.
דה תומאסו היתה אמורה להישאר מתה, אבל ב-2014 הזכויות לשם "דה תומאסו" הועמדו למכירה. הזוכה היתה קבוצת משקיעים שוויצרית: L3 אחזקות שרכשה את השם לפי דיווחים תמורת 2.2 מיליון דולר. תהליך ההתמחרות התקיים מול קבוצת משקיעים נוספת: Ideal team ventures שלפי הדיווחים הפסידה. אבל אז התברר שהמשקיעים השוויצרים לא יכלו לגייס את ההון הנדרש לרכישת השם – והסינים שבראשם עמד נורמן צ'וי רכשו אותו תמורת 1.8 מיליון דולר.
האם הגלגול הנוכחי של דה תומאסו יצליח? ימים יגידו. לפי פרסומים, זו נערכת לייצר 72 יחידות בלבד של המכונית החדשה - כלומר הרבה פחות אפילו מהמנגוסטה. כנראה שהסיבוב הנוכחי של דה תומאסו יהיה בכל מקרה פחות מכוון למכוניות ספורט עממיות - ויותר למולטי מיליונרים שירצו מכונית מיוחדת, גם אם יש לה סתם מנוע של פורד.
