דעה
הגיעה העת להגדיל את יעד האינפלציה
מלחמת הסחר מחייבת גמישות מחשבתית: אפשר לכוון ליעד אינפלציה גבוה יותר - 3%, לתקופה קצובה. כך יתאפשר לריביות להיות מעט נמוכות יותר, ולמתן את ההשלכות הכלכליות שלה
טורים שכתבתי כאן בעבר עסקו בנושא יעדי האינפלציה והחתירה העקבית של הבנקים המרכזיים ברחבי העולם להשיגם.
מדיניות המכסים החדשה של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, מאתגרת את החשיבה בנושא זה. אני חושב שיעדי אינפלציה אינם בהכרח פרה קדושה וגם לא היעד של 2% שמאפיין את רובם. לדוגמא, אפשר לכוון למספר גבוה יותר, נאמר, 3%, אם הדבר יאפשר העלאה איטית יותר של הריבית בתקופות של אינפלציה עולה, אבל צמיחה כלכלית פוחתת.
והנה, בעקבות מדיניות המכסים החדשה ומכסי הנגד המוטלים כעת מכל עבר, החשש הוא כי האינפלציה בעולם אכן תעלה ואילו הצמיחה הכלכלית תתמתן. שהרי אין מנצחים במלחמת סחר. על רקע זה, בחרתי להביא הפעם עבודה חדשה שפורסמה באתר של הבנק הפדראלי של ארצות הברית, או הפד, בקיצור.
במחקר זה בחנו החוקרים את יעדי האינפלציה על תקן עוגן ואסטרטגיה לאורם מנוהלת כיום המדיניות המוניטרית ברחבי העולם (בדגש על המדינות המפותחות, אך גם בקרב מדינות מתעוררות ומתפתחות).
החוקרים טוענים כי מדובר בסיפור הצלחה, שכן בדרך זו אכן עוגנה האינפלציה, וכי זו הדרך הנכונה ביותר להשיב את האינפלציה לרמות היעד בכל פעם שהיא חורגת מהן.
בהקשר זה נציין כי דרך אחרת ששימשה לא אחת להכלת האינפלציה הייתה מדיניות של ניהול/טפלול שערי חליפין. ניתן לעשות זאת במישרין, על ידי פעולות בשוק הפתוח, דרך הכרזה על שערי מינימום, או מקסימום, למטבע המקומי ועוד.
לפי המחקר, כוחם של יעדי האינפלציה הוא באחדותם. ניתן, אולי, לחשוב על הורדת האינפלציה מרמות גבוהות מדי, או העלאתה מרמות נמוכות מדי, בדרכים אחרות, אך החשש משיקול דעת שגוי יהיה אז גדול יותר וייתכן כי האינפלציה בפועל תהייה גבוהה מדי והשפעותיה המשבשות תורגשנה יותר.
החוקרים זוקפים לזכות יעדי האינפלציה והחתירה להשגתם את ההתמודדות המוצלחת, לשיטתם, עם משברים כגון משבר המשכנתאות של 2008, או משבר הקורונה של 2020.
הם גם מסבירים ששקיפות של המדיניות הועילה, שכן בשוקי ההון הבינו לאן הבנקים המרכזיים חותרים ותכננו את פעולות ההשקעה והחיסכון שלהם בהתאם.
אך האם חתירה ליעדי אינפלציה נכונה גם למשברי סחר חוץ? סחר החוץ העולמי התקשה עוד לפני סוגיית המכסים, שכן מגבלות סחר כבר הוטלו, פעילויות הועתקו ממדינות למדינות וכמובן היו מגבלות היצע קשות ומתמשכות בזמן הקורונה ובעקבותיה.
אז האם משבר סחר חוץ מצריך מחשבה על ויתר, זמני לפחות, על השבת האינפלציה, ככל שתעלה, לרמות היעד?
החוקרים טוענים שתהליך הגלובליזציה רב השנים היה כוח דיפלציוני שפעל לשיכוך לחצי מחירים. מטבע הדברים, מתיחויות הסחר ושובם של הבידול והפרוטקציוניזם (הגנה על התוצר המקומי) עלולים לפעול בכיוון ההפוך; זאת, דווקא כעת, כשהריביות גבוהות וכולם מייחלים שתרדנה.
ועדיין, בשורה התחתונה, הם טוענים כי מתיחויות סחר, בידול ופרוטקציוניזם ישפיעו על מחירים יחסיים – בין סקטורים שונים – אך לא יערערו את משטר יעדי האינפלציה. הבנקים המרכזיים עדיין יוכלו, לפי המחקר, להמשיך לנקוט מדיניות שתחתור להשגתם, אך יהיה עליהם להבחין היטב בין לחצי מחירים זמניים, הקשורים בזעזוע הסחר, ומקורם בצד ההיצע, לבין הלחצים המתמשכים יותר, המשקפים את צד הביקוש.
הדבר ישפיע על עיתוי ומינון הצעדים שיינקטו, אך לא על הכיוון.
אני סבור כי גמישות בהגדרת יעדי האינפלציה יכולה להועיל, בפרט היום, שעה שהעולם נקלע למשבר סחר. חתירה ליעדים גבוהים קצת יותר, ולתקופות תחומות, יכולה לאפשר לריביות להיות קצת יותר נמוכות ולמתן את ההשלכות הכלכליות המסיגות שתהיינה למלחמת הסחר, אם וככל שתימשך.
רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות
