פרשנות
כך הגיע הוויכוח בין האוצר לביטחון לממדים דמיוניים
כ־40 מיליארד שקל מפרידים בין הדרישה של צה"ל להצעה של האוצר, אבל הפער האמיתי הוא בתפיסת המציאות: מערכת הביטחון מתנהלת כאילו אין גבולות, והממשלה נראית חסרת שליטה. האיום אינו רק על התקציב – אלא על האמון הציבורי כולו
היום בשעות הערב קיבלו חברי הממשלה הודעה כי ישיבת התקציב תתקיים בעוד כשלושה שבועות, ב־4 בדצמבר. בשעה שחברי הממשלה שריינו ביומנים התברר שהמחלוקת בין האוצר לצה"ל הגיעה לממדים דמיוניים. הצדדים מתווכחים על כ־40 מיליארד שקל. במשרד הביטחון דורשים 144 מיליארד שקל, באוצר מסתפקים ב־105 פלוס מינוס. 40 מיליארד שקל הם, בחישוב גס, 2% תוצר, אבל חשוב יותר – 40 מיליארד שקל הם 6% מתקציב המדינה. כלומר, מתוך כל 100 שקל שהממשלה תוציא בשנה הבאה, יש הסכמה שבערך 15 שקל יהיו בתקציב הביטחון, אלא שבמשרד הביטחון רוצים שבערך 21 שקל מתוך כל 100 שקל יעברו לתקציב הביטחון.
עוד לפני שנכנסים לפרטי הוויכוח בין הצדדים, צריך לזכור שמנקודת המבט שלנו כאזרחים, הוויכוח הזה לכשעצמו הוא סימן שלילי. חילוקי הדעות בין המשרדים, בוודאי בנקודת זמן מאוחרת זו – שבועיים אחרי שהתקציב היה צריך להיות מונח על שולחן הכנסת – לא יכולים להיות בסדרי גודל כאלה.
כבר שבועות ארוכים שצה"ל והאוצר מעבירים מסרים על "סכסוך תקציבי" שמתבשל, אבל היה נראה שמדובר בריטואל הקבוע, בשמירה על כללי הטקס של העברת התקציב. כעת מתברר שהוויכוח לא דומה לקודמיו. הדבר הופך את ההבטחות של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' משבוע שעבר לגירעון נמוך (3.2%) ולריווח מדרגות מס – לכאלו שנכתבו על הקרח.
הדבר המטריד ביותר בוויכוח על 40 מיליארד השקלים הוא שקשה לצבוע אותו בצבעים מהותיים. קשה לצבוע אותו בצבעים התיאורטיים של "רובים או חמאה". זה לא שבמשרד הביטחון אומרים "אנחנו רוצים להיערך לתרחיש זה וזה", ובמשרד האוצר אומרים להם "לא, חייבים לנהל סיכונים". התחושה הנוכחית באוצר היא שבמשרד הביטחון זורקים להם מספרים לא קשורים, כדי לחפות על התחייבויות והוצאות שהיו להם בעבר ללא אישור. מבחינה פסיכולוגית אפשר לטעון שמשרד הביטחון התרגל בשנות המלחמה לתרבות של "שיק פתוח", של "הוצאה ללא חשבון", וכי הוא מודע לכך שבשנים הקרובות כל פעם שיאמר "צורך של ביטחון לאומי" – הוא יצליח לכופף את כולם. אבל גם ההסבר הפסיכולוגי הזה לא מצדיק ויכוחים כה גדולים בין הצדדים.
מבחינת סעיפי הוויכוח, הצדדים אפילו לא מסכימים מהו תקציב הביטחון הבסיסי לשנת 2026. באוצר אומרים 90.5 מיליארד שקל, ובצה"ל אומרים 93 מיליארד שקל. הצדדים מתווכחים על העלות של "מרכבות גדעון א'". הוויכוח השני נוגע לשאלה מה העלות של "מרכבות גדעון ב'". בצה"ל טוענים שהוא עלה 7 מיליארד שקל, באוצר טוענים שהעלות אמורה להיות זניחה, שצה"ל לא משתף בנתונים, שהמבצע בקושי יצא לפועל, ולא ייתכן ש"מרכבות גדעון ב'" עולה יותר ממה שעלה "מרכבות גדעון א'". ויכוח נוסף נוגע לאיראן: בצה"ל מבקשים חבילה של 7 מיליארד שקל נוספים לאיראן, אך באוצר אומרים כי צה"ל לא פירט מה בדיוק הוא מעוניין לעשות עם הכסף, וכי כבר ניתנו תוספות רבות עבור התמודדות במעגל השלישי.
אבל הוויכוח הגדול ביותר הוא סביב הביטחון השוטף – מימון ימי המילואים לשנת 2026. בצה"ל רוצים 37 מיליארד שקל, ובמשרד האוצר אומרים "לא יותר מ־15". וגם הוויכוח הזה איננו ויכוח על כמה אוגדות צריך על הגבולות, אלא ויכוח שנובע מחוסר אמון עמוק. בצה"ל אומרים כי יצטרכו 60 אלף מילואימניקים לאורך שנת 2026, באוצר אומרים כי עד לפני זמן לא רב בצה"ל דיברו על 50 אלף בלבד. בצה"ל אומרים כי הם מוכנים להתייעל בימי המילואים, אך באוצר אומרים כי "הערכה זהירה שלנו היא ששליש מימי המילואים מוקצים לכאלו שלא נמצאים בפועל בצבא". באוצר מוסיפים כי אי אפשר שיהיו 60 אלף חיילי מילואים כי זה הרסני למשק.
מנגד, במשרד האוצר שולפים תופעות מביכות של בזבוז בצבא – תופעות שאם אכן מאפיינות כל יחידה ויחידה בצבא, הרי שאפשר לחסוך עשרות מיליארדים. כך לדוגמה, נטען כי במגדל משרדים אחד בתל אביב יש שתי קומות שנשכרות על ידי הממשלה – אחת על ידי משרד הביטחון, ואחת על ידי מינהל הדיור הממשלתי. משרד הביטחון משלם 140 ש"ח למ"ר, ואילו מינהל הדיור משלם 96 ש"ח למ"ר – פער של כ־50%. האנקדוטות הללו גורמות לרבים לחשוב, באוצר ומחוצה לו, שבמשרד הביטחון לא שמעו על המושג "מגבלת תקציב", וכי אפילו כשהם מנהלים מו"מ מול בעל משרדים, הם משלמים מחיר כפול.
במקביל, משרד האוצר הציע שורת צעדים שיפגעו בתנאי השכר הנלווים של אנשי הביטחון. באוצר כמובן מאמינים שהצעדים הללו נכונים והם אינם "דווקא", אבל גם באוצר מודים כי "בסוף הכול קשור", וכי יחד עם הפתרונות התקציביים ייתכן שחלק מהצעדים ירוככו.
בשורה התחתונה, אנו נמצאים כעת הרבה אחרי המועד האחרון, ויש שלושה עקרונות יסוד שמשרד הביטחון יצטרך להסכים עליהם כנקודת מוצא לדיונים התקציביים:
העיקרון הראשון הוא נכונות אמיתית לבצע התייעלות עמוקה ומערכתית, בעיקר בסוגיית ימי המילואים; העיקרון השני – שקיפות מלאה מול כלל אגפי האוצר בכל מה שקשור להתחייבויות ארוכות טווח. לא ייתכן שצה"ל יחרוג באופן קבוע מתקציבו ואז יממן את החריגות באמצעות בקשות לתוספת תקציב; והעיקרון השלישי, המופשט והחשוב ביותר – להפנים עמוקות, לא מהשפה ולחוץ, שיש מגבלת תקציב, שלהגדלת תקציב הביטחון יש מחירים חברתיים וכלכליים.
