פרשנות
השקל החזק הוא לא באג, אלא תמחור מחדש של המשק
בנק ישראל והאוצר מגלגלים אחריות זה לזה, אך ייסוף השקל נראה פחות כתקלה ויותר כמו תיקון להערכת חסר ארוכת שנים. המשק צריך להיערך לכך
הדולר ממשיך את הנפילה החופשית וכבר נסחר סביב 3.09 שקלים. מי שתהה כמה זמן ייקח עד שהמחסום הפסיכולוגי יישבר והמטבע הישראלי "יחליף" קידומת – קיבל תשובה אתמול. הגעתו של נגיד בנק ישראל אמיר ירון לוועדת הכספים של הכנסת (בנושא התקציב וללא קשר ישיר לייסוף החד) הצליחה לנעוץ את השאלה מי "אחראי" לאירוע הזה: האם הבנק המרכזי, או שמא מדובר בסוגיה כלכלית שקשורה למדיניות הממשלתית. כפי שהיה ניתן לנחש – שני הגופים מגלגלים את האחריות זה לזה, כאשר שניהם מעלים טענות נכונות, אך בורחים מאחריות ומבקשים להעביר לשותף הטבעי את תפוח האדמה הלוהט. המסקנה כעת: אירוע ייסוף השקל נוצר ומתנהל בלי אבא ובלי אמא.
1. בנק ישראל לא איבד שליטה ולא "נרדם" – הוא פשוט נותר כמעט לא רלבנטי בסוגיית שער החליפין במציאות חדשה שבה הכלים המוניטריים הקלאסיים (ריבית והתערבות ישירה בשוק המט"ח) כבר אינם מתאימים לטיפול בשער החליפין. בעולם של תנודתיות גיאו־פוליטית, מלחמות סחר, עלויות גידור גבוהות ושווקים גלובליים פתוחים ועצבניים – הכסף הגדול לא זז בגלל רבע אחוז ריבית לכאן או לכאן. המשתנים המבניים וארוכי הטווח הם אלה שמשחקים תפקיד: שינויים בפרמיית הסיכון, פערים בביצועי הבורסות, מבנה הכלכלה (מנועי צמיחה) וזרמי הון מתמשכים.
גם התערבות ישירה בשוק המט"ח אינה פתרון. התערבות יזומה בשוק עמוק ומתפקד אינה רק לא אפקטיבית, אלא גם מסוכנת, ומסוגלת לכל היותר לייצר תיקון טכני קצר טווח במחיר גבוה. זו הסיבה שנגיד בנק ישראל העביר את הכדור לממשלה. באוצר לא נשארו חייבים ואתמול כבר ביקשו להבהיר כי גם להם אין כוונה לעשות דבר. באוצר מדגישים שכל סוגיה של התערבות בשער חליפין או בשוק המט"ח היא באחריות בנק ישראל בלבד, והם מצידם אינם נותנים "המלצות מוניטריות". פורמלית, זה נכון. עם זאת, כדאי לזכור כי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' חזר והכריז שהריבית גבוהה ועל הנגיד להפחית אותה.
2. הטענה השנייה של האוצר עמוקה יותר: בעיניו אין כאן "אירוע מאקרו־כלכלי מג'ורי", ולאו דווקא אירוע "שלילי". שקל חזק מוזיל יבוא, שבתורו מוזיל מחירים, מקל את יוקר המחיה, משפר את שולי הרווח של היבואנים (ובכך מאפשר להם לגלגל חלק מהרווח לצרכן), ואף פותח חלון הזדמנויות להשקעות בציוד ובהון מיובא. גם כאן יש בהחלט היגיון, אך עם כוכבית גדולה: ההנחה שהוזלת יבוא תתגלגל אוטומטית לצרכנים כבר הופרכה אינספור פעמים. בלי תחרות, בלי רגולציה חכמה ובלי מדיניות משלימה – ה"בוננזה" שמביא שקל חזק פשוט נעצרת אצל היבואנים והברכה לא יורדת לעם.
אבל השאלה הגדולה היא מה קורה ליצואנים הקטנים, עתירי העבודה ובעלי השוליים הנמוכים. הם חלק מהבסיס היצרני של המשק – ולא פחות חשוב, מעסיק לא מבוטל. באוצר מודעים לעובדות האלו ולוקחים בחשבון ש"בקצה" יהיו יצואנים שלא יצליחו לשרוד.
כאן מגיעה הנקודה השלישית וה"פרקטית": האוצר מציב קו אדום ומתחייב שלא להעניק סובסידיות, קביעת רצועות של שערי יעד, ערבויות, ביטוחי יצוא ושאר כלים "מיושנים". גם זה טיעון לגיטימי, שכן הכלים הללו יקרים, מעוותים ובדרך כלל יוצרים יותר נזק מתועלת.
3. כאשר מחברים את כל אלה יחד מתקבלת מסקנה אחת מטרידה: אין גוף שלוקח אחריות כוללת על ההתמודדות עם ייסוף חד, מהיר ומתמשך. השאלה האמיתית אינה מה לא עושים, אלא מה כן עושים. המצב הנוכחי מזכיר במהותו את הדיונים שנוהלו לאחר התפרצות הקורונה, כאשר המגפה החלה לגבות מחירים בנפש. מהר מאוד התברר כי אי אפשר לעצור מגפה עולמית – אבל אפשר לשפר את המוכנות לאירוע כדי למזער את הנזקים או את תופעות הלוואי. כלומר, אי אפשר "לעצור" ייסוף חד ומתמשך – אבל אפשר להכין את המשק להתמודד איתו.
בהקשר הזה האחריות היא ממשלתית נטו: להפחית בירוקרטיה ורגולציה, להוריד עלויות קבועות למגזר העסקי, לא להעלות ארנונה, מים, חשמל ושכר מינימום, ולהשקיע בתשתיות. אלה אינם צעדים של "זבנג וגמרנו", הם גם לא עושים כותרות גדולות, ולא מביאים מנדטים מיידיים. אבל הם ההבדל בין יצואן ששורד לבין כזה שמרים ידיים. הבעיה הגדולה היא שרפורמות עמוקות גובות מחיר פוליטי – והממשלה הזו אינה מוכנה ואף אינה מסוגלת לשלם אותו.
4. ההתפתחויות הדרמטיות בשוק המט"ח מחייבות בחינה עמוקה, וצריך לומר זאת בצורה חדה: יש סבירות גבוהה שאנחנו לא נמצאים באירוע נקודתי של ייסוף, אלא בתהליך של "ריפרייסינג" – תמחור מחדש – של המשק הישראלי כולו. הנגיד המנוח סטנלי פישר נהג לומר כי אין "כלכלה חזקה עם מטבע חלש". כלומר, השוק הגלובלי מעדכן את הערכתו לגבי רמת הסיכון, החוסן והפוטנציאל של הכלכלה הישראלית – ולא רק מגיב לנתון נקודתי כזה או אחר.
העדות הבולטת לכך מגיעה משוקי ההון עצמם. הירידה בפרמיית הסיכון של ישראל, כפי שהיא משתקפת ב־CDS לחמש שנים, אינה עניין טכני או שולי. מדובר באינדיקטור עמוק לכך שהשוק מתמחר מחדש את הסיכון של ישראל כלפי מטה לאחר האירועים הגיאו־פוליטיים. כלומר, חלק מהייסוף הוא תיקון להערכת חסר שנוצרה בתקופה של חוסר ודאות קיצוני, מלחמה רב־חזיתית וחשש אמיתי לערעור מוסדי. כאשר הסיכון הנתפס יורד – ההון חוזר, השקל מתחזק ושער החליפין מתכנס לרמות שמשקפות כלכלה שנתפסת כחזקה יותר מכפי שתומחרה קודם לכן.
בשורה התחתונה, הייסוף חשף אמת לא נוחה: בכלכלה חזקה, מדיניות חלשה עולה ביוקר. והשאלה האמיתית אינה איפה בנק ישראל, אלא האם יש לממשלה יכולת לנהל כלכלה שמתומחרת מחדש, ככזו שחייבת להתאים עצמה למציאות חדשה.
