פרשנות
ההדלפה ועונשה: הנזק האמיתי בפרשת הפצ"רית
ההדלפה הייתה לתכלית ראויה ולא גרמה נזק, אך המשפט לא סולח ומאמצי ריפוי הדמוקרטיה ספגו מכה
כישלונה של הפצ״רית נחגג ברוב שמחה לאיד, כהוכחה האולטימטיבית לשחיתות הדיפ סטייט המפלצתי. הממשלה, גרורותיה ושופרותיה קיבלו רוח גבית להלבנת מצבור השחיתויות שדבק בהם. רוח גבית ממקור לא צפוי – שיבוש משפטי כבד שיצא מתחת ידה של אלופה בצה״ל, הפצ״רית יפעת תומר־ירושלמי. המטרה היתה ראויה – להגן ציבורית על ההחלטה להעמיד לדין חיילי מילואים על התעללות במחבל. מצבו הפיזי, שהשתקף בדו"ח רפואי, לא איפשר את העלמת הסיפור וטוב שכך. צבא, להבדיל מכנופיה, צה״ל, להבדיל מחמאס, לא יכול להרשות לעצמו שחייליו יתעללו בשבויים, מנוולים ככל שיהיו. פרשת אלאור אזריה, כפי שהראה עומרי אסנהיים בסדרה המצוינת ״מה קרה לצה״ל״, ביקשה להפוך לגמרי את הקוד המוסרי של הצבא – לפטור, לחסן ולהפוך לגיבורים, רוצחים ומתעללים. טוב שהפצ״רית לא שיתפה פעולה עם המגמה הזו.
חשוב לשפוט הדלפות בהקשר לשני קריטריונים: האחד – תכליתן, והשני – הסיכון שנוצר לערכים ואינטרסים אחרים. ההדלפה ל"בילד" נכשלה בשניהם: גם סיכנה את ביטחון המדינה וגם תכליתה היתה פסולה – לשרת את סירובו של נתניהו לעסקת שחרור חטופים. הדלפת הפצ״רית היתה לתכלית ראויה. טענו נגדה לשלוש סכנות: הפצת דיבתה של ישראל בעמים, תגובה ״עונשית״ של חמאס כלפי חטופינו, שפיטה מוקדמת ופגיעה בשמם הטוב של הנאשמים. כל השלוש הופרכו. במישור הבינלאומי, ההעמדה לדין שאותה משרתת ההדלפה דווקא מחזקת את מעמדה של ישראל כמדינת חוק. בעניין חמאס, העדויות הן שהתנהלותו המופקרת של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, ולא הסרטון, גררה התעללות בחטופים. ולעניין השם הטוב, המתעללים לא ניתנים לזיהוי וממילא שמם הטוב לא עולה מכתב האישום נגדם. וכמובן, להבדיל מסיפור ה"בילד", לא ניתן לטעון כאן לפגיעה בביטחון המדינה.
ולכן, עומדת ההדלפה במבחן הציבורי הכפול של תכלית ראויה והיעדר פגיעה בערכים מתחרים (ביטחון המדינה, הנאשמים וכו'). אלא שבמבחנים המשפטיים היא לא עומדת. המשפט אדיש לכוונות, מניעים ולפעמים גם לתוצאות. ובעיקר, המשפט אינו אדיש למאמצי הכיסוי. זו הדינמיקה המוכרת היטב: הקאבר־אפ גרוע מהמעשה עצמו. בפרשת קו 300 המעשה היה פסול וכך גם תמרוני ההטעיה של השב״כ שחיסל את המחבלים שנתפסו חיים, שכללו גם ניסיון להפללת שווא של יצחק מרדכי וגם שקרים לוועדות הבדיקה.
הפצ״רית נתפסה פעמיים – גם במעשה וגם במאמצי החילוץ. אם מטרתה היתה לשכנע שהאישום נגד המתעללים מוצדק, אפשר היה לעשות זאת אחרת. במקום להדליף את הסרטון, אפשר היה להזמין לתדרוך מעצבי דעת קהל, להראות להם את הסרטון ולהסביר באמצעותו שהראיות להעמדה לדין מוצקות. מישהו שכנע אותה שאין תחליף למראה עיניים – לצפייה בסרטון. כנראה שגם הסבירו לה איך הדלפות מחקירות הן נפוצות ושגרתיות, ואיך נכשלו בעבר המאמצים ללכידת מדליפים. בגלל ריבוי שותפי הסוד, בגלל החסינות לתקשורת, בגלל זכות הציבור לדעת. נכון, היה יוצא דופן בדמות לכידתה של הפרקליטה ליאורה גלאט־ברקוביץ׳, שהדליפה את חקירות ראש הממשלה שרון לפני הבחירות. אלא שהיוצא מהכלל של פעם הוא הכלל ובעיקר רוח המפקד של היום. פרשת שדה תימן נתנה למרסקי מערכת המשפט הזדמנות מצוינת לאיזון, להדדיות, לאכיפה שוויונית. מול ה"בילד" וקטארגייט, מול חקירות השחיתות של שרים ונבחרי ציבור, מול ריסוק מערכת המשפט בידי הממשלה, מול ההפיכה המשטרית. לא בכדי הועצמה הפצ״רית לדיפ סטייט המפלצתי ביותר, לדמון האולטימטיבי של פריעת חוק – בגלל הזדמנות הפז שהיא מספקת להצדקת מלאכתה של ממשלת ההפיכה וריסוק המשפט. ועל גבה של הפצ״רית ניתן יהיה להשלימה. התרועות האלה נחגגות ללא הרף מכל שופר אפשרי. כולם גויסו למשימה.
וזהו הנזק הגדול, האמיתי, שנגרם מהאירוע. הפצ״רית תיתן את הדין, אבל מאמצי השיקום של הדמוקרטיה הישראלית משלמים את המחיר.
