איך מתמודד העולם המפותח עם גירעונות מתרחבים ואיפה נמצאת ישראל?
בהשוואה למדינות ה-OECD, ישראל לא חורגת בכל הקשור להתרחבות הגירעון, על אף השכונה הבעייתית שלה, ומרשימה גם בגישה הוליסטית של מתן שירותים ציבוריים למשקי הבית - אך עליה להשתפר בכל הקשור לדיגיטציה
לפי נתוני 2023, הגירעון התקציבי של מדינות ה-OECD (לרבות ישראל) עמד על 4.6% תוצר, קפיצה של ממש מנתון של 2.9% תוצר בשנת 2019, טרם מגפת הקורונה.
מדינות מתוקנות שואפות, לאורך זמן, לרמת גירעון תקציבי של 3% תוצר. לכן, טרם פרוץ הקורונה, הן היו שם. בדרך זו יקל עליהן להשיג יעד מקובל אחר – חוב ציבורי של 60% מהתוצר. מקובל להניח כי סדרי גודל כאלו ניתן לשמר על פני זמן ללא חשש מהיווצרות של לחצי מחירים.
אם כך, גירעון תופח אינו סיפור מקומי. למעשה, בהשוואה שעשו ב-OECD בין יחס הגירעון התקציבי לתוצר בשנים 2024 ו-2019, ישראל אינה חריגה כלל וכלל. אצלנו, הגירעון התקציבי גדל מ-3.8% ל-5.1% תוצר, פער דומה לזה של ממוצע הקבוצה: עלייה מ-3.3% ל- 4.6% תוצר. ניתן אפילו לדבר על הישג, נוכח הקשיים הפרטניים שפוקדים אותנו בשנתיים-שלוש האחרונות.
אלא שהנתונים החדשים שפרסם הארגון מעלים תמונה נוגה יותר מזו שנוגעת לשיעורי הגירעון עצמם. מסתבר, כי הציבור אינו משוכנע שנעשה שימוש נכון במקורות הציבוריים לטובת הדור הנוכחי והדורות הבאים. למעשה, רק 37% מהנשאלים סבורים כך. אחת התוצאות שעלולות להיות לכך הינו הידרדרות מתמשכת במצבם הכלכלי והחברתי של אזרחי המדינות השונות.
ואם תרצו גורם נוסף לדאגה – השקיפות אינה מספקת. בסופו של יום, ממשלות הן שליחות הציבור, אך לפי הנתונים, רק 47% ממאגרי המידע שלהן פתוחים לעיון הציבור. כשמדובר בנושאי חינוך, המספר פוחת ל-37% בלבד.
היות ורמת המשאבים של הממשלות מוגבלת למדי ולא נראה כי תגדל משמעותית בשנים הקרובות, ונוכח תחושות הציבור כלפי אופן השימוש במשאבים המצומצמים הללו, קורא לעיתים מזומנות ארגון ה-OECD לחברותיו לייעל את אופני השימוש, מה שיקל עליהן להתמודד עם משברים, שדומה כי בשנים האחרונות נעשים קשים ותדירים יותר.
וכאן, הפתעה נעימה. מבין 28 מדינות שנבחנו, 20 אכן מאמצות הדרגתית גישה פרטנית של התאמת השירות הציבורי למשקי הבית הנזקקים לו. זאת, תוך בחינת אירועים העשויים לפקוד משק בית במשך חייו. למה הכוונה? מתן מענה לאירועים כגון לידה, אבדן של אדם קרוב, יציאה לגמלאות, או הקמת עסק. אולם, מבין 20 המדינות, רק בקרב 13 מדינות מדובר במענה הוליסטי (כוללני) קרי, טיפול באירוע נתון מתחילתו ועד סופו. ישראל, ביניהן. מדינות כמו קנדה, צרפת, הולנד ופורטוגל – לא. באיטליה, כלל לא ננקטת גישה תלוית אירוע.
ומה לגבי ניצול הכלים המתקדמים ומשתפרים של עולם הדיגיטציה? עד כמה הללו מנוצלים לטובת העניין? לפי נתונים משנת 2022 (העדכניים שיש), יש עוד דרך לעשות. בסולם בין 0 ל-1, הממשלות זכו לציון ממוצע של 0.61 בהקשר זה. ממצא זה קשור, כמובן, לנושא השקיפות, שכן יכולות AI ודומותיהן יקלו מאוד על תקשור הנתונים. בסעיף זה – אכזבה, במפתיע. הציון של ישראל - 0.50 בלבד. רק ל-5 מדינות ציון נמוך יותר. אין ספק, אומת הטכנולוגיה נדרשת כאן לשיפור של ממש.
לבסוף, היכן אנו נמצאים בתחום המעבר לירוק? כאן די ברור מהנתונים שלא נעשה די – הן ברמת המדיניות והן מבחינת כלי המדיניות. אין די מחויבות במבט קדימה, חסרות יכולות מוסדיות וגם בקרב החברה אין תמימות דעים. אמנם ב-35 מ-38 מדינות ה-OCED אמצו הממשלות כלים לרכישת מוצרים, מתן שירותים ופעילות, שיפחיתו את הפגיעה באיכות הסביבה, אך רק לשלוש מדינות יש כלים למדוד זאת (כגון פליטת אדי פחמן) ורק 11 עושות כעת צעדים בכיוון. ישראל, יש לציין, היא בין ה-11 הללו. ארה"ב, בריטניה, גרמניה, איטליה וקנדה לא.
אז מה ניתן להסיק מהנתונים? העולם צועד לכיוון של גירעונות תקציביים גדלים ויחד עם זאת הממשלות צריכות לתת מענה לצרכים כמו שקיפות, אימוץ טכנולוגיות חדשות והתחשבות באיכות הסביבה. בחלק מהמשימות הללו ניכרת התקדמות נאה ורוחבית, אך במקומות אחרים, כמו נושא אימוץ טכנולוגיות חדישות ומעבר ירוק – יש עוד עבודה. ישראל השכילה לא לחרוג לרעה בכל הקשור להתרחבות הגירעון, על אף השכונה הבעייתית שלה, והרשימה גם בגישה הוליסטית של מתן שירותים ציבוריים למשקי הבית, אך עליה להשתפר בכל הקשור לדיגיטציה.
רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי, בנק מזרחי טפחות
