בשבח כור ההיתוך
אין ישראלי שלא מזדעזע מרמת הניתוק של ההנהגה החרדית, ולצערנו גם של המגזר החרדי עצמו, מהכאב שעוברים אזרחי המדינה בשנתיים האחרונות. הפער בין אלה הדורשים לטוס לאומן לבין אלה הנקראים לשרת בצו 8 הוא מפלח את הלב. לאחר כשנתיים של מלחמה עשרות אלפי צעירים הכשירים לשרת מסרבים לעשות כן, ולמולם עשרות אלפי גברים מבוגרים יותר נאלצים לצאת מביתם ולהותיר את ילדיהם ונשותיהם לבדם בבית.
המערכת הפוליטית והמשפטית בישראל עמלה רבות וקשות על מציאת הפתרון החוקי שיגייס חרדים רבים ככל האפשר לשירות בצבא. נשברו קולמוסים רבים בעניין, ואינספור הצעות לחוק גיוס נדונו ועוד ידונו. כל ההצעות הללו חיוניות ביותר ויש לפעול בכל הכוח על מנת להגביר את הסנקציות על המשתמטים, אך הן חלקיות בלבד ולא יעניקו פתרון אמיתי לאתגר שמעסיק את החברה הישראלית.
סנקציות וענישה הן חשובות, אך מרבית הצעירים המתגייסים לצבא אינם עושים זאת רק נוכח החובה החוקית, אלא בעיקר בשל הפן הערכי. מניעי הבחירה האנושית הינם מורכבים ואינם דיכוטומיים, אך עדיין ניתן לקבוע שמרבית הישראלים בוחרים לשרת בצבא מפני שרואים בכך בחירה ערכית ומעשה חיוני לשמירה על המדינה וחיי תושביה.
מנגד, הציפייה כי חרדי שגדל בחינוך המנותק מערכי המדינה - ללא ערכי ציונות והיסטוריה יהודית וישראלית, ללא טקסי יום השואה ויום הזיכרון מגיל הגן - יעטה לפתע מדים בגיל 18 ויסתער על האויב, היא שגויה ונדונה לכישלון. לעומת זאת, ילדים בחינוך הממלכתי מותכים מגיל אפס בכור ההיתוך שם יונקים את הערכים הציוניים. למרות הביקורת על מערכת החינוך הממלכתית, נתוני הגיוס שהתפרסמו לאחרונה מלמדים כי הביקוש ליחידות הקרביות גבוה משמעותית ממספר המקומות הפנויים בהן, ובעיקר רוח הלחימה של דור "הטיקטוק" בשנתיים האחרונות, מוכיחים כי המערכת עושה משהו נכון.
החטא הקדמון של מערכת החינוך החרדית טמון בזניחת עקרון כור ההיתוך הבן-גוריוני. חסרונותיו ידועים, אך בהיבט החינוכי יתרונותיו עולים בהרבה. מדינה כמו ישראל, הדורשת רבות מאזרחיה, אינה יכולה להתקיים ללא מכנה משותף בסיסי - גם אם נמוך - בין אזרחיה. על כל אזרח במדינה, ובוודאי על היהודים שבה, להחזיק במטען ערכי בסיסי: מצדקת קיומנו בארץ הזו, דרך הכרת ההיסטוריה והמורשת היהודית, ועד הנכונות להגן על המדינה גם במחירים אישיים. ערכים אלה אינם צצים יש מאין אלא תוצאה של חינוך מעמיק.
בן גוריון הבין זאת היטב כשחוקק את חוק החינוך הממלכתי, תוך הכללת החינוך הממלכתי-דתי אליו. דבריו נשמעים כאילו נכתבו היום:
"להנחיל לכל ילדי העם את הערכים הדרושים, למען נהיה עם יוצר ועובד ובן־חורין... הקמת חינוך ממלכתי אינה שינוי שם אלא שינוי תוכן: תוכן מאחד ומלכד. לא אחדות פורמאלית – אלא אחדות יעד, תרבות, משימה, אחריות הדדית ושליחות חלוצית... אנו רוצים בבית־ספר ממלכתי שישמש מנוף לליכוד העם ולבניין הארץ. אם ערכינו יש בהם ממש - נַקנה אותם לכל הילדים."
לצערנו, מערכת החינוך החרדית לא נכללה בחוק החינוך הממלכתי, ואת התוצאות כולנו רואים. השנתיים האחרונות מלמדות כי נוצרים כאן שני עמים של ממש עם עולם ערכים שונה בתכלית. אין הסבר אחר לניתוק בין צעירים הנושאים בעול בעוד אחיהם טסים לאומן או מטיילים ביהודיה. אם עד לפני כמה עשורים החברה הישראלית יכלה היתה לשאת מיעוט שאינו שותף למכנה ערכי בסיסי, כיום בשל הדמוגרפיה מצב זה אינו בר קיימא ומסכן את המשך קיומה הפיזי של המדינה. השבוע כרבע מהתלמידים שיעלו לכיתה א' יהיו חרדים. בעוד שנים אחדות הם יהוו כרבע מחייבי הגיוס. מי ישמור על הגבולות? אין מדובר בשנאת חרדים אלא בחשבון מתמטי פשוט. מדינה, ובוודאי ישראל, אינה יכולה לשרוד כאשר רבע מאזרחיה העתידיים אינם מתרגשים (ואף חשים ניכור ובוז) בטקס יום העצמאות שלה. זה אינו בר קיימא.
יש צורך בסנקציות חריפות ואכיפה אגרסיבית, אך אין בהן די. ישראל חייבת להבטיח שכל הילדים שחינוכם ממומן על ידה יקבלו ערכים המאפשרים את המשך קיומה. המצב שבו המדינה מממנת בעצמה חינוך שכופר בקיומה ומוביל לסופה הכלכלי והביטחוני הוא התאבדות קולקטיבית. דמוקרטיה אין פירושה דמוקרטיה מתאבדת. מדינה רשאית לקבוע שהיא מממנת ערכים שמאפשרים את המשך קיומה. הורה חרדי המבקש חינוך מנותק מערכי הציונות ולימודי ליבה יוכל לעשות כן, אך יממן את מלוא עלותו.
דרושה מנהיגות פוליטית אמיצה לביצוע. זו רעידת אדמה בחברה הישראלית. לאחר ה־7.10 ברור שהמקום הזה אינו נצחי. ללא שינוי טקטוני וללא הסטת הספינה מהקרחון, כולנו עלולים להתנגש בו. אין כאן שנאה אלא מתמטיקה פשוטה - ללא מטען ערכי בסיסי משותף לרוב התושבים החיים בארץ הקשוחה הזו, לא נוכל לשרוד בה.
עו"ד רפאל יאנה הוא יועץ משפטי בחברת תשתיות, בוגר האוניברסיטה העברית וסרן במילואים
