סגור
מפגינה מניפה שלט בתל אביב
מפגינה מניפה שלט בהפגנה בתל אביב (צילום: עופר צור)

פה זה לא פולין
הפראיירים מתו: טור בנימה אופטימית

להבדיל מהפולנים, הציבור הישראלי לא יושב מנגד בעת שהשלטון מאיים על חירותו; המחאה עושה צחוק מ"משילות" הממשלה; שומרי הסף מניפים תמרור "עצור"; ועד כמה הליכוד יתאבד על ה"רפורמה" שנרקחה מעל ראשו?

1. כאן זה לא פולין
לא מסכימים גם לאבד את החירות וגם להמשיך לשרת את השלטון
המלחמה המתחוללת בימים אלה על הדמוקרטיה היא גם הסיבה לכך שלא נגמור כמו פולין, הונגריה או טורקיה. נכון, קואליציית נתניהו מאמצת מהמודלים הנאורים האלה את המהלכים שממירים דמוקרטיה לדיקטטורה: השתלטות הדרגתית על הסוכנויות הדמוקרטיות ועקירת עצמאותן - מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, התרבות והאמנות. אפילו על הלמ"ס הם מבקשים להשתלט כדי לשחק בנתונים ולהציג מציאות ורודה שתטאטא אל מתחת השטיח את נתוני האמת המדורדרים. בהמשך יוכרזו מצבי החירום שיאפשרו להוציא את המפלגות הערביות מהפרלמנט או לדחות את מועד הבחירות כדי להנציח את השלטון הנוכחי.
אבל, הנה למה אני אופטימי. למה כאן זה לא ייגמר כמו שם. כי הישראלים, להבדיל מההונגרים או הפולנים, אינם שווי נפש כשמאיימים על החירות שלהם. הם לא עד כדי כך פראיירים כדי לאבד את חירותם וגם להמשיך לשרת ולממן שלטון שנסמך על ציבור גדול שחי על חשבונם ולא תורם כמותם לחוסנו ותחזוקתו של הבית הלאומי. בהונגריה ופולין החלוקה הזו לא מתקיימת.
אצלנו החלוקה ברורה ובצד של המחאה צועדים התמ"ג, הטייסים והמילואימניקים וקטר ההייטק. בהונגריה ופולין ההומוגניות של האוכלוסייה גדולה יותר וקל יותר להכפיפה לדיקטטורה. והכי חשוב – הונגריה ופולין לא ניצבות בפני איום קיומי. ישראל נמצאת תחת איום קיומי והתשובה לו צועדת ברחובות נגד ההפיכה השלטונית. כמה סמלית וכמה נכונה היא הטענה שהטיחה ח"כ יוליה מלינובסקי ביו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן: "הרפורמה שלך מסכנת את חיילי צה"ל, כלומר אלה שמשרתים שירות משמעותי, לא כמוך שמחה רוטמן שהיית משגיח כשרות. למשגיחי כשרות אין מה לפחד. בעיות כשרות לא מענייניות את הדין הבינלאומי".
וזה בדיוק ההבדל בין שני צדי המתרס. עם הרוטמנים באשר הם לא מנצחים מלחמות. בשביל זה צריך את המפגינים. "אנו מוכנים להקריב את עצמנו עבור הממלכה אבל לא עבור המלך", אומרים מנהיגי המילואימניקים. שר הביטחון יואב גלנט מבין את זה. ואת המסר הזה הוא מעביר. נתניהו גם מבין את זה, אבל בינתיים הוא חלש מדי כדי לעמוד מול יריב לוין, סמוטריץ' ובן גביר וכנראה גם מול בנו יאיר.
אז הנה האופטימיות, ותחילה לטווח הרחוק יותר: המציאות הכאוטית כיום תבשר את סופה, בקלפי, של הקואליציה הנוכחית. בין מצביעיה יש די אנשי ימין, חילונים ומסורתים, שלא פיללו לילד הזה (תרתי משמע). הם ימצאו את דרכם למסגרת פוליטית ימנית ממלכתית ליברלית אחראית. צריך גם לקוות שהפתאים, צעירים ברובם, שהצביעו לבן גביר, יתפכחו. וכמובן, צריך לקוות שמנהיגי האופוזיציה הנוכחית יגלו תבונה ואחריות גדולות יותר מבבחירות האחרונות.
2. צחוק מהממשלה
המחאה מערערת את המשילות, מהדגלים המרכזיים של הממשלה
אבל, חייבים לסמן גם את מרחבי האופטימיות לטווח הקצר והבינוני. ראשית, התקווה שיימצאו במפלגת הליכוד כמה ח”כים שלא יוכלו להתכחש יותר למציאות שמנהיגיה מובילים אליה. נתחיל בזה שה"רפורמה" המשפטית היא עסק פרטי של יריב לוין ורוטמן, שהגו אותה מעל ראשה של המפלגה ובלי כל זיקה אמיתית לצרכים האמיתיים של בוחריה ושל המדינה. אין בה פתרון ליוקר המחיה, לביטחון הפנימי והחיצוני ואפילו לא לסחבת בבתי המשפט. עד כמה אפשר לשרת את השקר הזה של "דיקטטורת בג"ץ שמנוגדת לרצון העם". עבור לוין, רוטמן וקהלת הדמוקרטיה זה בעיקר שלטון רוב והכחדת הביקורת המשפטית כדי לפנות את הדרך לפוליטיקאים, בעלי הון, מושחתים, ובעיקר להגמוניה הדתית־חרדית. עד כמה דיכטר, אדלשטיין, דנון, גלנט ועוד כמה אחרים יהיו מוכנים לשרת את סמוטריץ', בן גביר, גולדקנופף ודרעי, שלא רק חמסו להם את משרדי הממשלה היוקרתיים אלא מאיימים עכשיו לחמוס להם את הדמוקרטיה הליברלית, את צביונה של המדינה שחלקם לפחות נלחמו עליה כל חייהם?
בסיס התקווה השני הוא עוצמת המחאה שנתניהו ואנשיו לא צפו. לא את רמת הארגון, לא את העקביות ובעיקר לא את הלהט המתגבר שפועם במפגינים. למחאה הזו כמה תוצאות שכבר עושות צחוק מהקואליציה ומהממשלה. בעיקר היא מערערת את המשילות, אחד הדגלים המרכזיים של הממשלה. ולא מדובר רק בסכנות לחסימת צירים, אלא בסכנות המוחשיות לכלכלה, לביטחונה ולמעמדה הבינלאומי של ישראל. המחאה מייצרת ומייצאת את הסכנות האלה, שמותירות את נתניהו ללא משילות, ללא הבית הלבן ועם סכנות שהולכות ומתגבהות לפתחה של ישראל. עד כה נתניהו מצליח להתעלם מאותות האזהרה. אבל מכיוון שיש כאלה שעדיין מזהים בו גם את ההבנה וגם את היכולת והכוח להסיט את הטיטניק מהקרחון, אז אולי יתעשת מתישהו. אולי גם הוא ימצא איזו דרך חלופית לפתור את בעיותיו האישיות בלי להרוס את המדינה.
בסיס התקווה השלישי הוא המערכת המשפטית - השילוב של יועצת משפטית נחושה ובית משפט עליון שיניפו את תמרור ה"עצור" מול ההפיכה המשפטית. האם הממשלה תבעט גם בצווים ובפסקי דין של בית המשפט העליון? האם בליכוד לא יימצאו מספיק חברי כנסת שיגידו עד כאן, שהצירוף הנורא הזה של אובדן משילות, כלכלה, ביטחון, ההתפוררות הפנימית לא מצדיק את ההתאבדות על ה"רפורמה" של לוין ורוטמן שנרקחה בלעדיהם ומעל ראשם?