תגמול כספי על סירוב לגיוס – קו אדום נוסף נחצה
תשלום במזומן, בהיקפים של מאות אלפי שקלים ולפי ימי מאסר של סרבני גיוס, אינו סיוע חברתי אלא מנגנון תגמול שמערער את ההרתעה, מעורר שאלות פליליות ומציב מראה לא נוחה מול הביקורת הישראלית על תשלום לאסירים ביטחוניים.
לאחרונה פורסם בתקשורת תיעוד חריג: טקס המוני ומאורגן, בנוכחות רבנים רבים, שבו הוענק כסף במזומן לחרדים שסירבו להתגייס לצה״ל, נכלאו ושוחררו. לפי הפרסומים, נקבע תעריף יומי קבוע של 1,000 שקל לכל יום מאסר, כאשר הכסף הועבר על־ידי “נגידים ונדיבים”. בהיקף מצטבר מדובר במאות אלפי שקלים, שחולקו במעטפות, בשקלים ובדולרים, לצד תעודות הוקרה. זהו לא עוד ויכוח אידאולוגי על גיוס חרדים. זהו רגע שבו נחצה קו אדום נוסף.
סירוב גיוס הוא עבירה – והמאסר הוא העונש הדין בישראל ברור: שירות צבאי הוא חובה חוקית, וסירוב לצו גיוס הוא עבירה לפי חוק השיפוט הצבאי. המאסר שנגזר בגינה אינו “מחיר מחאה” אלא סנקציה עונשית־משמעתית שנועדה להבטיח ציות לחוק ושוויון בנטל.
הוויכוח הציבורי על עצם החובה, על פטורים או על שינוי מדיניות – לגיטימי. אך כל עוד הדין עומד בעינו, אין לאיש רשות לרוקן אותו מתוכן באמצעות כסף. עונש שמלווה בתגמול – ובוודאי תגמול כספי קבוע ומוצהר – חדל להיות עונש.
אין חוק, תקנה או נוהל המתירים תשלום לאדם בעד עצם שהותו בכלא – אזרחי או צבאי. הדין מכיר בסיוע שיקומי, במענקי נזקקות ובהקלות לאחר שחרור – משום שהם מנותקים מהעבירה עצמה. כאן המצב הפוך: הכסף מחושב לפי ימי מאסר. ככל שהמאסר ארוך יותר – כך התשלום גבוה יותר. זה אינו סיוע. זהו תגמול מותנה־מאסר.
יש להבחין בין שני מצבים. האחד – תשלום בדיעבד, שלא הובטח מראש. מתעורר חשד חמור לעידוד ולשידול עקיף לעבירות עתידיות, שכן נוצר תמריץ פומבי, מחושב ומוצהר להפרת חוק.
השני – והחמור יותר –מצב שבו התשלום הובטח מראש, או היה ידוע כנוהג קבוע וצפוי. אם מי שסירבו לגיוס עשו כן בידיעה שככל שישבו יותר בכלא יקבלו יותר כסף, הרי שאין מדובר עוד בתשלום בדיעבד. זהו סיוע מקדים לעבירה, שנועד להבטיח או להקל על ביצועה, ועשוי להיכנס לגדר עבירת הסיוע למשל.
לפי הפרסומים, הכסף הועבר על־ידי “נגידים ונדיבים”. אך נדיבות אינה חסינות. תורמים פרטיים שמעמידים סכומים מצטברים של מאות אלפי שקלים במזומן, ביודעין ובתעריף קבוע לפי ימי מאסר, אינם יכולים להסתתר מאחורי לשון של צדקה.
גם מי שנטל חלק פומבי בטקס עלול להיחשב כמי שנותן סיוע נפשי וציבורי לעידוד עבירות עתידיות. כאשר מדובר באירוע מאורגן ומתוכנן, מתעוררת אף שאלת קשירת הקשר לעוון.
אופן התשלום אינו פרט טכני. הכסף הוענק במזומן, בשקלים ובדולרים, באמצעות מעטפות. החוק לצמצום השימוש במזומן חל הן על שקלים והן על מטבע חוץ. תשלום במזומן, בהיקפים כאלה, במסגרת אירוע מאורגן, מחייב בדיקה: האם חרגו מהרף המותר, האם בוצעו פיצולים מלאכותיים, והאם הכספים דווחו כדין.
האמירה הכללית על “נגידים ונדיבים” אינה מספקת מענה לשאלות הבסיסיות: מי הם התורמים, מה מקור כספם, והאם כספים בהיקף של מאות אלפי שקלים דווחו כחוק. אם יתברר כי מקור הכספים אינו חוקי, או כי ייעודם הוא עידוד עבירה, המעטפות עצמן עשויות להיחשב רכוש הקשור לעבירה, ולפתוח פתח לתפיסה ולחילוט – גם ללא הרשעה של מקבלי הכסף.
במשך שנים ישראל מותחת, ובצדק, ביקורת חריפה על הרשות הפלסטינית, המפצה עצורים בהתאם למשך מאסרם בכלא הישראלי. המנגנון הזה נתפס ככזה שמערער הרתעה ומעודד עבריינות. והנה, למרבה המבוכה, מנגנון דומה – תשלום לפי ימי מאסר, במזומן ובהיקפים משמעותיים – מאומץ גם בזירה פנימית.
אי־אפשר לגנות שיטה כשהיא מופעלת מעבר לקו הירוק – ולהכשיר אותה כשהיא מופעלת כאן.
והעבירות לכאורה מבצבצות מתוך מעטפות הכסף עצמן. כאשר העובדות ברורות, מתועדות וגלויות לעין – השאלות אינן עוד תיאורטיות אלא מעשיות: האם המשטרה תפתח בחקירה, תבדוק את מקור הכספים, את חוקיות אופן התשלום ואת שאלת העידוד לעבירה; או שגם כאן יהיה דין אחד לקבוצה הנתפסת כמי שמעל החוק, ודין אחר ליתר בני ישראל.
עו"ד עופר צור הוא ראש מחלקת הליטיגציה, משרד גורניצקי ושות'
