הים עמוק ...אבל המחשבה עליו עדין רדודה
על הגישה התכנונית המיושנת לעבודות תשתיות ימיות אל מול התיקון שניתן לבצע היום בעידן הבינה המלאכותית
אנחנו חיים בתקופה של ניגודים צורמים: בעוד רובוטים תת־ימיים ממפים את קרקעית האוקיינוס בדיוק של סנטימטר ובינה מלאכותית יודעת לעקוב בזמן אמת אחרי לווייתנים במרחק אלפי קילומטרים , תכנון התשתיות הימיות שלנו עדיין נשען על אותם כלים ותפיסות משנות ה־70. קווים ישרים, בטון, חומת גלים שמכווצת את החוף.
אנחנו מתקדמים בטכנולוגיות, אבל הראייה לגבי הים עדיין נשענת על כלים ותפיסות מימי הדחפורים הישנים.
משהו לא מסתדר!!
איך יכול להיות שהמרחב הכי חי, משתנה ודינמי על פני כדור הארץ מנוהל אצלנו במונחים של קרקע מתה , ועדיין בתפיסה הנדסית שטוחה, גסה, ולעיתים קרובות גם הרסנית?
הנדסת התשתיות הימית נולדה מתוך חלום: לאפשר לבני אדם להתחבר לים, ליצור נמלים, שוברי גלים, מסלולי אנרגיה. בהתחלה כחזון שאפשר סחר, חיבור והישרדות. אבל עם השנים, כשהטכנולוגיה התקדמה, התכנון נתקע. כל שובר גלים שנבנה בלי מחשבה ארוכת טווח, כל רציף שנשפך אל תוך הים, שינה את המרקם העדין של מערכות אקולוגיות שלמות. בניגוד למה שאנחנו רואים בעין, לים יש זיכרון ארוך.
הבעיה היא שהים איננו "רקע" פסיבי שעליו אפשר להניח תשתיות, וכל מהלך תכנוני שנראה "קטן" בעשור אחד, מתגלה בהרס עצום כמה עשורים אחר כך: שחיקת חופים, הכחדת מינים, סחף בלתי פוסק ולא צפוי של חול..
והציבור ? ..
הציבור מגלה את זה לרוב מאוחר מדי כשהאיום כבר מוחשי.
כשהנדסה מתנגשת בסביבה, נוצרת אשליה של "בחירה": או קדמה כלכלית או שמירה סביבתית.
אבל זו תפיסה דיכוטומית שגויה. כבר היום מדינות רבות בעולם מוכיחות שהשילוב אפשרי, ואף משתלם כלכלית.
הולנד מפתחת גישות של Building with Nature שוברי גלים חיים מחומרי טבע, שיוצרים בתי גידול לדגים במקום לחנוק אותם.
סינגפור בונה קו חוף חכם המתפקד כמרחב ציבורי, מערכת ניהול מים וסכר נגד הצפות – באותו פרויקט.
נורבגיה משלבת סימולציות אקלימיות עם הפקת אנרגיה ימית כדי להבטיח רווחיות מבלי להרוס חופים. כל אלו הם חלק מתפיסה המכונה Blue Economy – כלכלה כחולה שרואה בים מנוע חי של חדשנות וצמיחה ולא אויב שיש לאלף .
מנגד, בישראל התפיסה נותרה מיושנת: הים נתפס כשטח "בר רשות", כזה שאפשר ליישר, למלא או לכרות..
התוצאה: פרויקטים שנבנים לטווח קצר מבלי לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח – לא על הציבור, לא על הכלכלה העתידית ולא על הדורות שיבואו אחרינו.
הבשורה האמיתית שעומדת לפתחנו היא היכולת החדשה של טכנולוגיות בינה מלאכותית לשנות מן היסוד את התכנון הימי.
עד היום הסתמכנו על ממוצעים כלליים: גובה גלים שנתי, ממוצע זרמים, חיזוי חלקי של סחף. החישובים הללו, מדויקים ככל שיהיו, התבססו על מידע מוגבל והיו רחוקים מהמורכבות של המערכת הימית.
כיום, מערכות חכמות יודעות לנתח בזמן אמת כמויות אדירות של נתונים – גובה גלים, טמפרטורה, איכות מים, תנועת סדימנטים, רמות חמצן וכמובן סימולציות אקלימיות ארוכות טווח.
הבינה המלאכותית אינה רק תוסף חכם , אלא הזדמנות לשינוי תפיסה.
שלב התכנון משתנה מן היסוד, במקום לשרטט ביד או בתוכנה ולבחור פתרון אחד מתוך אינטואיציה או ניסיון מערכות תכנון מונחות בינה מלאכותית מייצרות מאות חלופות תכנוניות תוך שניות. המשמעות: לא צריך יותר "להמר" על פתרון אפשר להריץ מודלים, לבדוק תרחישים ולהתאים פתרון נקודתי ומדויק לצרכים.
אלגוריתמים של תכנון יודעים להציע מאות חלופות מבניות בתוך שניות, ומתוך שלל האפשרויות לבחור את זו המדויקת ביותר: יציבה, חסכונית, ומינימלית מבחינת ההשפעה הסביבתית.
זה לא מחליף את המהנדס זה מרחיב את גבולות היכולת האנושית שלו.
מהנדס של המאה ה־21 יכול באמצעות AI להחזיק כלים שבעבר דרשו עשרות שנות מחקר, מודלים פיזיים ענקיים ומיליוני דולרים.
בחופי הים של ישראל טמון אחד הנכסים הלאומיים היקרים שלנו: בתוך רצועה צרה של קצת למעלה מ־190 ק"מ מתלכדים זהות תרבותית, אורח חיים ופנאי, מערכת אקולוגית רגישה ואף עתיד כלכלי. כל פגיעה ברצועת החוף אינה רק "מטלה הנדסית" אלא פציעה של החברה בישראל.
בנוסף, מנקודת מבט כלכלית , כל פיתוח כוחני כזה הוא הימור מסוכן. כל טעות תכנונית מתורגמת לנזקי עתק בשחיקת חופים, בצמצום תיירות, בהרס דייג ובבזבוז עתק של כספי ציבור.
במציאות אקלימית קיצונית – שבה כל גל עלול להפוך לסערת ענק – אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו לתכנן כאילו מדובר במגרש יבשתי רגיל.
התפיסה שיש לנו את הפריבילגיה להמשיך לשפוך בטון, פסולת, מי שופכין וכו’.. אל תוך הים חייבת להיפסק. במאה ה־21 הגישה חייבת להשתנות: לא "להילחם בים", אלא ללמוד לעבוד איתו. אנחנו יכולים לפתח תשתיות שתומכות גם במערכת האקולוגית: שוברי גלים שהם ריפים מלאכותיים שמושכים דגים, רציפים שנבנים מחומרים שמתפרקים ידידותית ויוצרים מקומות מחיה.
באמצעות טכנולוגיות חכמות, הסביבה כבר לא נתפסת כמכשול – אלא כשותפה לתכנון.
הטכנולוגיה מוכנה והים מחכה.
השאלה היחידה היא האם אנו נישאר כבולים לדפוסי חשיבה קודמים – או שנבין שהשילוב בין טכנולוגיות חכמות, הנדסה מתקדמת ותפיסה סביבתית אחראית הוא לא עוד "חזון ירוק", אלא התשתית הבסיסית לעתיד הקיום שלנו כאן במזרח הים התיכון.
השילוב בין בינה מלאכותית לתכנון ימי איננו מותרות, ואף לא חזון עתידני. הוא הבסיס ליכולת שלנו לחיות בחוף יציב, חכם ובטוח.
הים עמוק...
המחשבה עליו יכולה להיות עמוקה לא פחות, עכשיו – תורנו לחשוב אחרת.
d&b – לדעת להחליט
