העיזבון הדיגיטלי הופך למציאות שאי אפשר להתעלם ממנה
בעבר, ירושה הייתה עניין של נכסים מוחשיים: דירות, קרקעות וחשבונות בנק. אך בעשור האחרון, חלק ניכר מהנכסים, המידע והזיכרונות שלנו עבר למרחב הדיגיטלי. מאז אירועי ה"7 באוקטובר", משפחות רבות מוצאות עצמן גוללות באינסטגרם ובפייסבוק ורואות כיצד פרופיל אישי שהיה תמיד סוג של אלבום חיים הפך לדף הנצחה.
היקף העמודים שנפערו מאז אותו יום הוא עצום, והמשפחות נאחזות בכל פוסט, סטורי וקובץ שנשאר מהיקרים להן. עבור רבים, זהו המקור היחיד לזיכרונות שאי אפשר לשחזר. בתוך המציאות הזו, שאלות שלא היו קיימות בעבר הופכות דחופות: מי שולט בחשבון? מי רשאי לשמר את הזיכרונות? מי רשאי לגשת לאותם תכנים דיגיטליים? ומה קורה לחשבון של אדם שכבר אינו כאן כדי להכריע?
ביולי האחרון נכנס לתוקפו חוק הגישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם, המעניק למשתמש אפשרות, לקבוע מי יורש את הגישה לתכנים אלה לאחר פטירתו, אם בכלל. החוק מחייב את ספקי השירות לפרסם באופן ברור ונגיש את הכללים לגבי טיפול בתוכן אישי לאחר הפטירה, ולקיים את רצון המשתמש לפי ההגדרות שהוא קבע.
הוראות החוק החדש חלות גם על ספקי שירות מחוץ לישראל ומחייב חברות כמו פייסבוק, גוגל, אפל ואחרות, לפרסם מדיניות ברורה לגבי חשבונות של משתמשים שנפטרו, ולאפשר לאדם לקבוע בחייו האם מי שיישאר אחריו יקבל גישה לתכנים שלו, ואם כן, לאילו מהם. לצדו כאמור ממשיך לחול חוק הירושה אשר לפי פרשנות בתי המשפט חל גם על נכסים דיגיטליים, אף שנחקק בעידן שבו לא היו עננים דיגיטליים או רשתות חברתיות.
אלא שהחקיקה היא רק נקודת הפתיחה. השאלה האמיתית היא עד כמה ענקיות הטכנולוגיה אכן נערכות לעידן שבו חיי אדם וגם מותו מתרחשים ברשת.
בחודשים האחרונים ראינו תזוזה. מטא השיקה לראשונה בעולם אפשרות למנות איש קשר להנצחה גם באינסטגרם, ולא רק בפייסבוק. גוגל הרחיבה את כלי "מנהל החשבון הלא פעיל", ואפל המשיכה לפתח את מנגנון ה-Digital Legacy שלה. זהו צעד מבורך, אך רחוק מלספק מענה מלא.
המדיניות עדיין מפוזרת, לעיתים מסורבלת ולכל פלטפורמה דיגיטלית קיימת מדיניות שונה לגבי חשבונות של משתמשים שנפטרו. חלק מהחברות מוחקות חשבונות לא פעילים בתוך זמן קצר, אחרות מחייבות הליך משפטי ממושך ומורכב לשם קבלת גישה. כך מוצאות עצמן משפחות רבות מתמודדות עם בירוקרטיה מתישה דווקא בתקופות של אובדן.
גם אמצעי האבטחה המתקדמים, כדוגמת אימות דו-שלבי, שנועדו להגן על פרטיותנו, עלולים להפוך למחסום בלתי עביר לאחר הפטירה או במצב של אי-כשירות רפואית. בהיעדר גישה למכשירי אימות או קודי גיבוי, עלולים להישאר נעולים מידע חיוני, מסמכים פיננסיים ואף תמונות משפחתיות יקרות ערך.
השלכות המצב אינן רק רגשיות. נכסים פיננסיים דיגיטליים – כגון מטבעות קריפטו, חשבונות השקעה מקוונים או הוראות תשלום אוטומטיות, עלולים להמשיך לפעול ללא פיקוח, ולגרום להפסדים כספיים ממשיים.
דווקא כאן, ההיערכות של החברות לא יכולה להחליף את האחריות האישית. החוק מאפשר, אבל על האדם עצמו לקבוע. מי שלא ימנה מראש אדם שיטפל בנכסיו הדיגיטליים, מי שלא יקבע האם ברצונו להנציח את חשבונו או למחוק אותו, מי שלא יגדיר הוראות בצוואה או בייפוי כוח מתמשך, עלול להותיר את משפחתו להתמודד עם אי-ודאות גדולה בדיוק ברגעים שבהם הדבר האחרון שהם צריכים הוא עוד מאבק.
העידן הדיגיטלי הפך את העיזבון שלנו לשונה. במקום כספת, יש לנו ענן. במקום אלבום תמונות, יש אינסטגרם. במקום מסמכים במגירה, יש גוגל דרייב. ובדיוק כמו שאנחנו מסדירים מה ייעשה בדירה שתישאר אחרינו, כך עלינו להסדיר מה ייעשה בתוכן הדיגיטלי שאנו מותירים.
כאמור החברות הגדולות מצידן מתחילות להתאים את עצמן למציאות החדשה, והחוק מספק מסגרת חשובה. אבל האחריות היא עלינו. תכנון והבנה שהחיים שלנו, גם אלה הדיגיטליים, דורשים התייחסות והיערכות. עלינו לשאול את עצמנו האם אנחנו יודעים מה יישאר מהעזבון הדיגיטלי, מה יימחק, ומה יהיה גורל הנכסים הדיגיטליים שצברנו כל חיינו? מי שיטפל בזה היום, יעניק למשפחתו ודאות ושקט בעתיד. מי שלא יגרום בעתיד קושי לקרובים לו שיאלצו להתמודד עם נושא זה מול החברות הגדולות וחוסר המידע והנגישות.
עו"ד שירי לינד היא שותפה במחלקה המסחרית במשרד פירון ומובילת תחום ניהול הון אישי.
עו"ד אור אוזן גביזון, המחלקה המסחרית במשרד פירון
