ניתוח
כך הפך מסמך תכנוני בן 1,000 עמודים לכלי ריק מתוכן
ספר "תוכניות העבודה הממשלתיות“ הפך לאקרובטיקה פוליטית, שבה כל משרד ממשלתי מגדיר בכל שנה את יעדיו מחדש, תוך הקפדה על כך שיוכל להראות שהשנה הוא השתפר. בדו״ח אין חלק שעוקב אחרי ביצוע היעדים והמשימות שהוגדרו בשנה הקודמת. הממשלה הפכה כלי ניהולי לעוד מכשיר תעמולה
הנביא ישעיהו מטיף לממלכת בבל: "חכמתך ודעתך היא שובבתך, ותאמרי בליבך: אני ואפסי עוד“. לפעמים דווקא התחכום והפלפול הם המכשולים בדרך להצלחתה של אומה. לפעמים החוכמה הכבירה הופכת לשובבות הרסנית, והאינטלקט מנוצל ליכולת מתחכמת ונרקיסיסטית לתרץ ולהמעיט בכל כישלון.
כך, לשם הדוגמה, שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ יכול במבט לאחור להגדיר את השבעה באוקטובר כ"מחדל טקטי“, וראש הממשלה בנימין נתניהו יכול לתאר את כלל המערכות בשנים האחרונות כ"ניצחון מוחלט“.
אחת הדרכים להתגבר על ההתחכמויות הללו היא קיומן של תוכניות עבודה מוגדרות מראש ומעקב שיטתי אחר יישומן. אם יש לנו תוכנית עבודה מוגדרת מראש, ניתן לראות מה בדיוק הגדרנו לעצמנו בתחילת הדרך – ולאן הגענו כעת. מכאן נובעת החשיבות העקרונית של המסמך עב־הכרס שפורסם אתמול: "עיקרי תוכניות העבודה הממשלתיות“.
אלא שיש מרחק עצום בין עקרונות לבין ביצוע. למעשה, ספר "תוכניות העבודה הממשלתיות“ הפך לאקרובטיקה מרשימה, שבה כל משרד ממשלתי מגדיר בכל שנה את יעדיו מחדש, תוך הקפדה על כך שיוכל להראות שהשנה הוא השתפר. בדו״ח עצמו אין חלק שעוקב אחרי ביצוע היעדים והמשימות שהוגדרו בשנה הקודמת.
ביחידת התכנון הממשלתי מצהירים שאמור להיות דו״ח מעקב כזה, אך הדו״ח מפורסם באופן לא עקבי וחלקי מאוד: באתר האינטרנט ניתן למצוא דו"חות מעקב על 2023, 2018 ו־2017 בלבד, והדו"חות הללו מונים כ־12 עמודים, בהשוואה לכ־1,000 עמודים בדו"חות התכנון.
היעד מתעצב בהתאם לצורך פוליטי
עם זאת, יש דרך לחלץ משמעויות מהדו״ח. דרך אחת היא להסתכל על דברי הפתיחה של השרים, על היעדים שהם הציבו למשרדם, ולשאול את עצמנו האם הם מבינים נכון את אתגרי משרדיהם. דרך מוצקה יותר היא להשוות את דו״ח השנה לדו"חות של שנים קודמות, ואולי אף לאלו של ממשלה אחרת, ולראות כיצד היעדים והמטרות מתעצבים מחדש בהתאם לכישלונות ולצרכים הפוליטיים.
נתחיל בדוגמה קטנה. בספרי תוכניות העבודה של 2022, 2024 ו־2025 קבע משרד הביטחון יעדים ומשימות לגיוס חרדים לצה״ל. ב־2025 הופיע יעד להביא 2,640 חרדים לפעילות הכנה לצה״ל. בתוכנית העבודה ל־2026, משרד הביטחון כבר אינו עוסק כלל בגיוס חרדים. גיוס החרדים הועבר למשרד המדע, שיפעל "להכשיר 100 סטודנטים חרדים חדשים בתחומי ה־AI לטובת הצבה בארגוני המודיעין“; למשרד העבודה, שיממן הכשרות ל־700 חרדים שיתגייסו במסגרת תוכנית קודקוד ליחידות טכנולוגיות בצה״ל; ולמשרד לביטחון לאומי, שיגייס חרדים למשטרה. משרד הביטחון יצא מהתמונה – משום שהיא כבר אינה מחמיאה.
ואם כבר מזכירים את המשרד לביטחון לאומי, הרי שהוא הסיר מרשימת המדדים המרכזיים שלו את המדד "שיעור הפענוח של הפשיעה בחברה הערבית“, שהופיע בשנים האחרונות. במקומו בחר בארבעה מדדים אחרים כ"מדדים מרכזיים“ לעבודת המשרד: סך המגויסים בגופי המשרד, כמות הרישיונות לכלי נשק, היקף השטח שפונה במסגרת טיפול בפלישות, ומספר יחידות השיטור המקומי שהוקמו.
או בקיצור: קודם מחפשים במה מצליחים – ורק אחר כך מחליטים מה יהיו המדדים.
לאן נעלם יעד הורדת יחס החוב תוצר
בחזרה לשר האוצר בצלאל סמוטריץ’. אמש הוא הפך לשיחת היום בעקבות האמירה שלפיה "לשבת עם מנסור עבאס חמור יותר מהשביעי באוקטובר“. מעבר לכל הדברים שניתן לומר על האמירה האומללה הזו, סמוטריץ’ הדגים עד כמה המוח האנושי יצירתי כשזה מגיע ל"מדידה והערכה“. משיטוט ברשת X ניתן היה לראות שסמוטריץ’ אינו לבד, ורבים נכנעו להתחכמויות האלה. הדרך להתמודד עימה היא לחזור לאמירות העבר של סמוטריץ’ עצמו: כיצד לאחר השביעי באוקטובר הבין שלממשלה אין לגיטימציה להמשיך לכהן, וכיצד ניסה – ולו לרגע – להבין את גודל האחריות.
כך גם במדיניות הכלכלית. הדרך הטובה ביותר להילחם בהתחכמויות של סמוטריץ’ היא להציב ציר זמן מדבריו שלו במסגרת תוכניות העבודה. כך למשל, בספר תוכניות העבודה ל־2023 פתח סמוטריץ’ את דבריו באמירה: "בדיוק לפי לוח הזמנים המחייב, משרד האוצר עמד במשימתו הראשונה והחשובה ביותר – העברת תקציב“. בשנים שלאחר מכן הוא כבר לא הזכיר את שאלת "העמידה בלוח הזמנים המחייב“, ולהפך: בשלהי 2025 טען כי "תקציב המשכי זה לא נורא“.
דוגמה נוספת, דחופה אף יותר: בספר תוכניות העבודה של 2025 התגאה סמוטריץ’ ב"תקציב אחראי וממוקד שבמרכזו צעדי התכנסות לייצוב יחס חוב תוצר ולהורדתו בהמשך, לצד שמירה על יציבות פיסקאלית“. בהתאם לכך נכנס המדד "שמירה על יחס חוב תוצר יציב“ לרשימת המדדים המרכזיים – אף שכבר אז הניסוח היה שגוי, והיה צריך לדבר על הורדת יחס חוב תוצר. אולם בספר תוכניות העבודה ל־2026, שפורסם אתמול, סמוטריץ’ כבר אינו מזכיר את תקציב 2026 שהעביר, וכמובן שגם יעד הורדת יחס החוב תוצר נעלם מרשימת המדדים המרכזיים.
מה כן ניתן למצוא? משרד האוצר מציב השנה כמדד מרכזי את "הצמיחה הריאלית בתוצר לנפש“, ומציין כי המדד נמצא במגמת עלייה. המדד הזה כמובן לא הופיע בספרי תכניות העבודה של 2024 ו־2025, אז הצמיחה הריאלית לנפש הייתה בירידה. שוב, לא רק משרד האוצר נוהג כך, ולא רק בשנה הזו, אך בממשלה הנוכחית הדבר בולט במיוחד.
לו תוכניות העבודה והיעדים היו רציניים באמת, לו היו כאלה שגם אפשר לא לעמוד בהם, ניתן היה להיעזר בהן כעת לשם שיקום. היה אפשר לבדוק אחרי המלחמות מה חסר, מה נשחק ומה דורש תיקון. אך במקום שתוכניות העבודה יהיו מגדלור יציב שמזכיר לאן אפשר וצריך להגיע, הן הפכו לביטוי מובהק של הכאוס הממשלתי.
הדבר מודגם היטב בהקדמות הקצרות של ראש הממשלה נתניהו לכרכי תוכניות העבודה. ב־2023, לפני השביעי באוקטובר, הגדיר נתניהו את הקובץ ככזה "המשקף את עיקרי העשייה של הממשלה למען העלאת איכות החיים בישראל“, והוסיף כי הממשלה תפעל להגברת הצמיחה הכלכלית, להורדת יוקר המחיה, לצמצום פערים כלכליים חברתיים, לשיפור רמת השירותים לאזרח, לחיזוק המשילות והביטחון האישי ולביצור מעמדה המדיני של ישראל.
כידוע, הממשלה הזו הסיגה את אזרחי ישראל לאחור – או לכל הפחות עמדה במקום – כמעט בכל שבע המטרות הללו (עם ההסתייגות שיש הטוענים כי הביטחון האישי מפני אויבים חיצוניים שופר בדיעבד).
לאחר מכן היה נתניהו אמור להודות שהממשלה הוסטה ממסלולה בשל המלחמה. ואכן, ב־2024 הוא כותב שהספר משקף "אופק של ביטחון, הצלחה מדינית, איתנות כלכלית וחוסן חברתי“. ב־2025 הוא צועד בקו דומה, אך מוותר על האופק ומודה כי "אתגרי השעה מחייבים למקד את מאמצינו בהשגת יעדי המלחמה“. גם כאן, אף שהוא נוקב ביעדי מלחמה קונקרטיים, הוא מרחיב אותם למטרה עמומה של "הבטחת ביטחון ישראל לדורות“, ניסוח שמאפשר לחמוק מאתגרי החיים עצמם.
מציאות אלטרנטיבית במדדים
בספר תוכניות העבודה שיצא אתמול, נתניהו כבר נותן טון אחר לגמרי. הוא מנטרל מראש כל אפשרות לביקורת על המצב האזרחי בישראל, וקובע כי "אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה היסטורית עבור מדינת ישראל, שלה מטרה אחת – להבטיח את ביטחון ישראל לדורות קדימה“.
בשנת 2026 נתניהו כבר אינו מזכיר כלל שיפור צמיחה או יוקר מחיה. העלאת איכות החיים נדחקת לחלוטין מפני "המלחמה ההיסטורית“. וכפי שהוא חותם: "ביחד נבטיח כי הפסיפס החברתי והכלכלי האיתן יאפשר לנו לעמוד איתנים מול כל אתגר“. החברה והכלכלה נרתמות למלחמה ולממשלה. הממשלה שכחה אפילו את האופק ארוך הטווח שתכניות העבודה אמורות היו לשרטט.
ואגב, למי ששואל על מה מתבסס נתניהו בקביעה שהפסיפס החברתי בישראל איתן, אז הנה אפשרות לתשובה: ייתכן שהוא פשוט הגיע לעמוד 400 בחוברת תוכניות העבודה, שם מצאו אנשי משרד החינוך כי בשנת הלימודים תשפ״ו נרשמה עלייה ב"שיעור התלמידים שמחזיקים בדעות, עמדות ורגשות חיוביים כלפי קבוצות שונות, המאפשרים חיים משותפים בחברה הישראלית“.
ללמדך – לכל תוצאה רצויה ניתן למצוא נתון, ומי שמתעקש להתעלם מהמציאות יצליח תמיד לאתר מדד שתומך במציאות אלטרנטיבית.
לסיום, בשביל שמוסד "ספרי תוכניות העבודה" יהיה רציני ובעל ערך, יש להכניס בו כמה שינויים מהותיים מיידים. ראשית, יש צורך שהדו"ח יפורסם כולל התייחסות לביצוע של המטרות והיעדים בשנה החולפת. שנית, המדדים המרכזיים של כל משרד לא יכולים להשתנות כל שנה, הם צריכים להיות קבועים.
שלישית, המדדים המרכזיים של כל משרד צריכים להיקבע בצורה ציבורית ושקופה, לעדכן את הכנסת ואת הציבור, ואולי אף לקיים שימוע לפני קביעת המדדים המרכזיים של המשרד. כל השינויים הללו לא יקרו ללא מנכ"ל משרד ראש ממשלה חזק ומקצועי שזוכה להערכה ומעמד במשרדי הממשלה האחרים.
