פרשנות
כרטיס האשראי של סמוטריץ' לא יציל את קריית שמונה
שר האוצר הגיע לעיר שעדיין לא התאוששה מהמלחמה, והציע לתושבים כרטיס נטען ב-2,500 שקל לחודש שניתן לממש רק בעסקים מקומיים. הבעיה היא שהצעד הזה יעיל כמו אספירין לשבר פתוח. אף אחד לא ישתכנע לעבור לפריפריה בגלל הנחה על קניות. פופוליזם הבחירות הזה יוצר תלות ארוכת טווח שקשה להשתחרר ממנה
התסריט הזה חוזר על עצמו בפוליטיקה הישראלית: שר אוצר מגיע לאזור משבר, מוקף במצלמות ובפקידים, שולף את פנקס הצ'קים ומתחיל לחלק כספי ציבור. הפעם, הזירה הייתה קריית שמונה – עיר רפאים שהתרוקנה בשל המלחמה והפחד משובו של חיזבאללה לגבול כאשר "הגיבור" היה בצלאל סמוטריץ'. פתרון הקסם שעליו הוא הכריז בפני ראש העיר והתושבים: כרטיס אשראי שטעון מראש ב-2,500 שקל בחודש להוצאה בעסקים מקומיים בלבד. על הנייר, זה נשמע פנטסטי: כולם יקנו בקריית שמונה, והעיר תהפוך שוב לתוססת. אלא שעיון שטחי בפרטים הקטנים מגלה שמדובר בעוד צעד פופוליסטי וחסר תוחלת - כזה שאופייני לפוליטיקאי שמתקשה לעבור את אחוז החסימה אחרי שהציבור שלו נטש אותו.
עבור סמוטריץ' הצעד הזה מושלם: הוא מיידי, מוחשי ומייצר כותרות על "הזרמת מזומנים" ו"טיפול" בבעיות של העיר שספגה מאות טילים. אלא שהאפקטיביות של המהלך היא כמו אספירין לטיפול בשבר פתוח: הרעיון שניתן ליישב מחדש ולהחיות עיר גבול באמצעות סובסידיית צריכה הוא טעות קונספטואלית חמורה, שמתעלמת מהאופן שבו עובדת פיתוח צמיחה ארוכת טווח.
מה ששר האוצר מציע הוא תמריץ ביקוש מלאכותי באזור שבו הבעיה היא דווקא בצד ההיצע והתשתיות. מתן סובסידיה למשפחה לקנייה בסופרמרקט המקומי או בחנות בגדים בקריית שמונה יכול להחזיק את הראש של סוחרים מעל המים לטווח קצר, אבל אסור להתבלבל: זו קצבה לכל דבר ועניין - רחוק מאוד מלהיות תוכנית לפיתוח כלכלי-חברתי בר קיימא. זהו לא מנוע צמיחה, אלא מכשיר הנשמה מלאכותי.
הספרות הכלכלית ברורה בנושא: מה שמושך הון אנושי איכותי – אותו מעמד ביניים יצרני, מהנדסים, רופאים, יזמי טכנולוגיה – לעבר הפריפריה הוא לא תלושי הנחה או "כסף הליקופטר". אלא היסודות המבניים. משפחה צעירה לא מחליטה לעבור לגבול הצפון כי הממשלה מעניקה לה רבע מסל הקניות החודשי בהנחה. היא עוברת אם, ורק אם, קיימים שלושה עמודי תווך של תשתית איתנה: פיזית, חינוכית ובריאותית.
רכבת מהירה היתה מייצרת ערך אמיתי
ההודעה ששיגר סמוטריץ' מזכירה במעורפל "יעד לשיפור השירותים", אך חסרה לה האגרסיביות התקציבית הנדרשת לחיבור הצפון למרכז. אם לקריית שמונה הייתה רכבת מהירה שתביא אותה במרחק של 50 דקות ממרכזי התעסוקה של תל אביב או חיפה, היא לא הייתה זקוקה לכרטיסי מתנה. קישוריות מייצרת ערך נדל"ני והזדמנויות תעסוקה אמיתיות. סובסידיית הצריכה, לעומת זאת, מתאדה ברגע ביצוע העסקה. המכפיל הפיסקלי של רכבת הוא אקספוננציאלי; המכפיל של שובר צריכה בכלכלת מלחמה קרוב לאפס.
יתרה מזו, סמוטריץ' הבטיח "לתקצב את הפרויקט להקמת אוניברסיטה". בישראל הבטחות להקמת "אוניברסיטה" או "חדר מיון קדמי" בפריפריה הן פולחן קבוע של פוליטיקאים, אך הביצוע נוטה ללכת לאיבוד בוועדות ובבירוקרטיה. אוניברסיטת מחקר אמיתית מושכת כשרונות, יוצרת אקוסיסטם של חדשנות ומשאירה את הצעירים. אבל זה דורש השקעה ארוכת טווח במעבדות, שכר תחרותי למרצים ושנים של בנייה - לא כרטיס נטען שעובד היום ותוקפו פג מחר.
ולבסוף, תשתיות הבריאות. הפריפריה סובלת זה שנים רבות ממחסור ברופאים, אחיות, מומחים, ומיטות אשפוז לעומת המרכז. הנתונים האלו מופיעים כל שנה בדוחות של משרד הבריאות. קריסת השירותים הרפואיים בפריפריה היא תמריץ שלילי חזק הרבה יותר מכל תמריץ כספי שהאוצר יכול להציע.
גרילה פיסקלית של חלוקת כסף ציבורי חינמי
ואם לא די בכך, התוכנית מזכירה (שוב) "מנהלת ייעודית" והטבות למילואימניקים באמצעות כרטיס "Fighter". עוד ניסיון להקים מנהלת שכבר קרסה פעמיים לפני שהיא נולדה ועוד טקטיקות של "גרילה פיסקלית" המבוססת על חלוקת כסף ציבורי חינמי. שוב צריכה ממשלתית- במקום השקעה ממשלתית.
ויש כאן בעיה נוספת, עמוקה לא פחות: הניסיון מלמד שקל מאוד לתת הטבות – וקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לבטל אותן. ברגע שמתחילים לחלק כסף "חינמי", נדרש שר אוצר חזק ואחראי במיוחד כדי לומר יום אחד: קריית שמונה התחזקה, ועכשיו אנחנו מפסיקים את הסיוע. במציאות הפוליטית הישראלית, זה כמעט תרחיש דמיוני. זה מזכיר מאוד את הפטור ממע״מ באילת: בזמן אמת הוא נראה הגיוני, סביר, ואפילו צודק. אבל עם השנים התברר שמדובר בפטור יקר מאוד, שקשה להוכיח את יעילותו – ואף שר אוצר לא הצליח לבטל אותו. הטבות מהסוג הזה נוטות להפוך מזמניות לקבועות, ומקשות על ניהול תקציבי אחראי ושקוף (מאוד קשה לחשב מה העלות אמיתית של אותן סובסידיות). יתרה מזו, מחר בבוקר יקומו ערים נוספות – בדרום, בצפון, ובפריפריה בכלל – וישאלו למה רק קריית שמונה. למה להם לא מגיע כרטיס אשראי? למה אצלם לא "מזניקים" את הכלכלה? כך נולדת מדיניות רוחבית בלי תכנון, בלי קריטריונים ברורים, ועם עלות תקציבית שתופחת הרבה מעבר למה שתוכנן.
ברגע שמתחילים לחלק כסף "חינמי", נדרש שר אוצר חזק ואחראי במיוחד כדי לומר יום אחד: קריית שמונה התחזקה, ועכשיו אנחנו מפסיקים את הסיוע. במציאות הפוליטית הישראלית, זה כמעט דמיוני
קריית שמונה לא צריכה עוד פתרונות קסם. היא צריכה מדינה שמבינה שבניית עיר היא פרויקט של עשור, לא של הודעה לעיתונות. פחות כרטיסים, יותר תשתיות. פחות מענקים, יותר אופק. רק כך יגיעו אנשים – ויישארו. בשורה התחתונה, מה שראינו בקריית שמונה היה ניסיון לקנות שקט חברתי לטווח קצר באמצעות חוב עתידי ולהרוויח כמה קולות לבחירות הבאות. זה ההבדל בין לתת את הדג (כרטיס האשראי) לבין מתן חכה (תשתיות). המזומן יבוזבז, האינפלציה תמריא (בעלי העסקים יעלו מחירים כדי לגרוף אקסטרה-רווחים כפי שקרה בכל סובסידיה שניתנה בעבר), הכספים ייגמרו וקריית שמונה תמשיך לסבול מאותן בעיות מבניות של בידוד ומחסור בשירותים. אם משרד האוצר באמת היה רוצה להציל את הצפון, הוא היה גונז את כרטיסי האשראי ושולף את תוכניות הבנייה. אבל לבטון לוקח שנים להתייבש, והעברות בנקאיות הן מיידיות. הלקח ידוע: בפוליטיקה הישראלית, למרבה הצער, הטווח הארוך כמעט אף פעם לא מנצח בחירות.
