המדינה משקיעה בהכשרת רופאים, אבל לא בשימור המומחים שכבר הכשירה
בשנים האחרונות גדל חלקם של הרופאים המבוגרים והמנוסים בקרב הרופאים שעוזבים את ישראל. מתוך מחקר של אוניברסיטת תל אביב שפורסם לאחרונה, בשנים 2023–2025 אחד מכל חמישה רופאים שעזבו היה מעל גיל 45, לעומת 14% בעשור הקודם. מאחורי הנתון הזה עומדים רופאים שכבר צברו ניסיון קליני רב, טיפלו במקרים מורכבים והכשירו דורות של רופאים צעירים. בגיל הזה רופא לא מתקרב בהכרח לסוף דרכו המקצועית, אלא לעיתים אלה דווקא השנים שבהן ניסיונו מאפשר לו לקבל החלטות מורכבות ולהוביל מחלקה. כשמערכת הבריאות מאבדת רופאים כאלה, היא מאבדת ידע שלא ניתן להשלים רק באמצעות הגדלת מספר המתמחים. השאלה איננה רק כמה רופאים יוצאים מהמערכת, אלא איזה ניסיון הולך איתם ומה נדרש כדי שהמומחים שנשארים יוכלו להמשיך לתרום לאורך שנים.
לפי דוח ה-OECD לשנת 2025, בישראל יש 3.5 רופאים פעילים לאלף תושבים, לעומת ממוצע של 3.9 במדינות הארגון. יעדי כוח האדם שהציג החודש משרד הבריאות הם צעד נחוץ, אחרי שנים של התמודדות עם המחסור באמצעות פתרונות נקודתיים. אבל מספר הרופאים אינו מספר את כל הסיפור. גם אם יוכשרו עוד מומחים, יש לשאול כמה מהם יוכלו לעבוד בפועל במערכת הציבורית, באיזה היקף משרה, והאם עומדים לרשותם תקנים, חדרי ניתוח וצוותים שיאפשרו להם לטפל במטופלים. בלי תשובות לשאלות האלה, התכנון עלול להישאר על הנייר.
בכירורגיה הפלסטית והאסתטית הפער הזה בולט במיוחד. אותה התמחות מכשירה רופאים לשחזור שד לאחר כריתה, לטיפול בכוויות קשות, לכיסוי פצעים מורכבים ולשחזור רקמות לאחר טראומה. במקביל, היא מאפשרת להם לעסוק בכירורגיה אסתטית פרטית. הידע האנטומי והמיומנות הכירורגית משותפים לתחומים, אך סביבת העבודה, האחריות, הגמישות ואפשרויות ההשתכרות עשויים להיות שונים מאוד. המערכת הציבורית זקוקה למומחים האלה דווקא במקרים שבהם הניתוח מורכב, הטיפול ממושך והמטופל אינו יכול לבחור בחלופה פרטית.
קל לדרוש מרופא לבחור בשליחות הציבורית, אך קשה יותר לבנות עבורו מסלול שמאפשר להתמיד בה לאורך שנים. אין פסול ברפואה פרטית, ואין הצדקה להציג את העוסקים בה כמי שוויתרו על אחריותם החברתית. רבים משלבים בין עבודה ציבורית לפרטית, ולעיתים השילוב הזה הוא שמאפשר להם להמשיך לעבוד גם בבית החולים. האתגר הוא להבטיח שבמחלקות הציבוריות תישאר נוכחות מספקת של מומחים מנוסים. תחושת שליחות חשובה, אבל אינה תחליף לשכר הולם, לאפשרויות קידום, לזמן ניתוח וליכולת להתפתח מקצועית. גם רופא בכיר שמצמצם את שעותיו בבית החולים, בלי לעזוב לחלוטין, עלול להותיר פער בטיפול ובהדרכת המתמחים.
יוסי חייק
(צילום: נמרוד ארונוב)
המחיר אינו מסתכם בזמינות התורים והניתוחים. רפואה היא מקצוע שנלמד גם לצד מיטת החולה ובחדר הניתוח, דרך עבודה משותפת עם מומחים ותיקים. ניתוח משחזר מורכב הוא הזדמנות לטפל במטופל ובה בעת להכשיר את המנתח הבא. כשהמומחה אינו זמין להדרכה, כשהניתוח נדחה או כשאין תשתית שמאפשרת לבצעו, נפגעת גם ההכשרה. אפשר להגדיל את מספר המתמחים ולהעניק להם תעודות מומחה, אך בלי מי שיעביר להם ניסיון מעשי, המערכת תתקשה לבנות את דור המנתחים שיטפל במקרים המורכבים בעוד עשור.
לכן, מדיניות כוח אדם צריכה להתחיל במיפוי העבודה בפועל: כמה תקנים קיימים, כמה מומחים זמינים בכל מחלקה, באיזה היקף הם עובדים ואילו ניתוחים ממתינים. לצד זאת דרושים תמריצים לעבודה ציבורית, תגמול על טיפול במקרים מורכבים, מסלולי קידום ברורים וזמן מוגן להדרכה ולמחקר. בפריפריה, שבה האפשרות לפנות לבית חולים אחר מוגבלת, המחסור מורגש במיוחד. לכל אלה חייבים להצטרף חדרי ניתוח פעילים וצוותי הרדמה וסיעוד. אין תועלת בגיוס מנתח נוסף למחלקה שאינה יכולה להעמיד לרשותו את התנאים הדרושים לניתוח. תוכנית לאומית טובה צריכה לבחון גם היכן יועסקו המומחים החדשים וכיצד משמרים את הוותיקים. הכשרת כירורג נמשכת שנים; שימורו מחייב החלטות כבר היום. אחרת, נוכל לעמוד ביעדי ההכשרה ולהמשיך להמתין למנתח.
פרופ׳ יוסי חייק הוא יו״ר האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית ואסתטית בהסתדרות הרפואית
