כסף על הרצפה
רק ממשלת אחדות תוכל להעביר את הרפורמות הדרושות למשק
ממשלה בלי בן גביר, החרדים והמפלגות הערביות האנטי־ציוניות תוכל לבצע את מה שקואליציות צרות לא העזו לעשות: רפורמה במיסוי, תעדוף מחדש של התקציב, כולל ביטול רוב הכספים הקואליציוניים, והפניית משאבים למנועי הצמיחה
הבחירות הכריעו דבר אחד ברור, ודווקא הוא נבלע ברעש: הממשלה הקודמת - הגרועה ביותר אי פעם, גם "בניכוי" 7 באוקטובר - לא תוכל לחזור במתכונתה. ההפיכה המשטרית לא תימשך, בן גביר לא יהיה שר ביטחון ואף נענש (איבד כמחצית מכוחו הפוליטי), וזה הישג אדיר, כי נזק כלכלי־חברתי עצום כנראה ייחסך. לפיכך, הקואליציה של 2022 סיימה את דרכה.
ממשלה ליברלית הייתה יכולה להיות הרבה יותר טובה לכלכלת ישראל. ראינו את "הניסוי הטבעי" של ממשלת בנט־לפיד, שניתבה את ה"ריבאונד" של הקורונה כדי להפחית את החוב וגם ידעה לאמץ רפורמות מבניות חיוניות למשק. אבל העם אמר את דברו, ובטונים גבוהים שלא נשמעו כאן עשרות שנים. הלגיטימיות של התוצאה אינה מוטלת בספק: כ־78% יצאו להצביע בהמוניהם. בניגוד לחששות, יום ההצבעה התרחש ללא אירועים חריגים. מוסד הבחירות הוא קודש, ושווקים מעריכים כיבוד מוסדות.
אלא שחלק מהשיח הכלכלי דווקא נותב לדיווחים על "מפולת" ועל "קריסה". זו לא רק הגזמה. זו טעות מקצועית, והיא עלולה לעלות כסף. השוק אכן הגיב בשלילה לתוצאות, כפי שהיה צפוי. צריך לדווח על כך בלי לטשטש. אך מי שמתאר את התוצאה כאסון לאומי מחמיץ את המהפך הזה. מי שמנסה להפיג את כעסו בשימוש בטרמינולוגיה אפוקליפטית על המשק ועל שוק ההון הישראלי עושה הבל. בין ירידה בשווי הנכסים על רקע חשש מפלונטר פוליטי שיטיל על המשק אי־ודאות וחוסר יציבות, לבין "קריסה" - המרחק גדול. כדי לקבוע מה משמעות התגובה צריך לבחון את משכה, את עומקה, להשוות אותה למקרים קודמים ולאירועים דומים שהתרחשו במדינות אחרות. השוק עצמו לא תמחר קטסטרופה. ביום שאחרי ניצחון לולה צנחה הבורסה בסאו פאולו בכ-14% והמטבע קרס ביותר מ-8% תוך דקות. כך נראית בריחה של משקיעים, ולא את זה ראינו בתל אביב. מה שכן ראינו הוא ירידות חדות בבנקים, בביטוח ובבנייה, הסקטורים שתלויים יותר מכל בהחלטות הממשלה. זה, כאמור, תמחור של חשש מקיפאון, לא של מפולת.
למה המילים חשובות כל כך? פרס נובל לכלכלה הוענק החודש לרוברט הול ולמייקל וודפורד, על המודלים שמסבירים איך משקים מתמודדים עם זעזועים. כבר ב־1978 הראה הול שהחלטות הצריכה של משקי הבית הן ביטוי ישיר של הציפיות שלהם לעתיד, ווודפורד בנה על התובנה הזאת את המודל שבבסיס המדיניות המוניטרית המודרנית, שבו ניהול ציפיות הוא כלי המדיניות המרכזי. הלקח לא נשאר בבנקים המרכזיים: הציפיות אינן פרשנות על הכלכלה, הן חלק ממנה. ספרות המשברים מכירה את המנגנון היטב. כבר באמצע שנות ה־80 הראה מוריס אובסטפלד שמשבר מטבע יכול להיות "מגשים את עצמו": אותו משק, עם אותם נתוני יסוד, יכול לנחות על שיווי משקל יציב או על משבר, ומה שמכריע ביניהם הוא מה שהמשקיעים מצפים שיקרה.
ההיסטוריה מראה עד כמה מהר זה קורה. בספטמבר 2007 דיווח ה־BBC שבנק נורת'רן רוק הבריטי ביקש סיוע חירום מבנק אנגליה. למחרת עמדו תורות של מפקידים מול הסניפים, בריצה הראשונה על בנק בבריטניה מזה יותר ממאה שנה. לבנק היו בעיות אמיתיות, אבל את הקצב קבעה הכותרת. גם המחקר האקדמי מצא דפוס דומה: פול טטלוק מאוניברסיטת קולומביה הראה ב־2007 שתוכן פסימי בעיתונות הכלכלית מנבא לחץ שלילי על מחירי המניות, שמתהפך בהמשך. כלומר, הירידה נבעה ממצב רוח ולא ממידע חדש. ישראל אינה בנק במצוקה, ולמשק בתעסוקה מלאה, מטבע חזק ורזרבות גדולות יש בלמים שלא היו לנורת'רן רוק. אבל המנגנון זהה: משקיע זר שקורא בעיתון כלכלי ישראלי שהמשק "קורס" לא מחכה לבדוק את הנתונים. ומי שמשלם על בהלה כזאת הוא לא הפוליטיקאים - אלא החוסכים לפנסיה, החברות שצריכות לגייס הון - ולמעשה כל צרכן, מאחר ששקל חלש מייקר את היבוא. לכן תיאור מוגזם של אירוע מתון אינו ביקורת נוקבת. זה נזק שאין בו צורך.
הנתונים על המשק טובים, בעיקר לנוכח הנסיבות. נגיד בנק ישראל אמר בשבוע שעבר שהמשק הישראלי "נותר חסין ואיתן", ושוב הזכיר את המחקרים המראים את הצלקות של מלחמות על צמיחה ואינפלציה - והדגיש שהממצאים אינם תואמים את הנתונים של המשק הישראלי. המותג "ישראל", בעיקר בהייטק, חזק. ושום דבר מאלו לא קשור לממשלה, כפי שירון בעצמו רמז: הקרדיט שייך למשקי הבית ולפירמות, שהמשיכו לצרוך, להשקיע ולעבוד תחת מלחמה. במונחים של הול, משקי בית שממשיכים לצרוך בזמן מלחמה מצביעים בארנק על אמון בעתיד, וזה הנכס החשוב ביותר שיש למשק הישראלי. לממשלה מגיע מעט מאוד קרדיט על כך, והיא, כאמור, לא תחזור.
בשבוע שעבר סיכם מנכ"ל פלנטיר, אלכס קארפ, את מרוץ הבינה המלאכותית כמרוץ בין ארצות הברית לסין, והוסיף: "למעט חריג קטן בישראל, הן המדינות הרלוונטיות היחידות". מדינה של עשרה מיליון תושבים יושבת לצד שתי המעצמות במנוע הצמיחה הטכנולוגי החשוב של התקופה. המשימה של הממשלה הבאה היא לטפח את זה, ולא להפריע.
והממשלה הבאה תצטרך להיווצר מתוך דילמה קשה וויתורים כואבים. גם גוש השינוי וגם גוש נתניהו יצטרכו להפר הבטחות, והשאלה היא רק איזו. מבין התרחישים, ישנה ממשלת אחדות ציונית. ההיסטוריה לא תומכת בה, בעיקר עם נתניהו בראש: ממשלת נתניהו־גנץ, שהוקמה במאי 2020, לא העבירה תקציב (כדי למנוע מגנץ להפוך לראש ממשלה), והכנסת התפזרה בדצמבר באותה שנה, לקראת סבב הבחירות הרביעי תוך שנתיים. אבל ההיסטוריה מספקת גם דוגמה הפוכה: ממשלת האחדות של פרס ושמיר, שקמה ב־1984 — בעיצומו של משבר כלכלי, כאשר האינפלציה הגיעה למאות אחוזים בשנה — העבירה ב־1985 את תוכנית הייצוב, הרפורמה הכלכלית החשובה בתולדות המדינה. רק ממשלה רחבה יכלה לכפות אותה. ההבדל בין שני המקרים לא היה במבנה הממשלה, אלא במה שהיא נבנתה סביבו: ב־1984 תוכנית כלכלית מוסכמת מול משבר, ב־2020 רוטציה והישרדות פוליטית.
התרחיש הגרוע ביותר הוא סבב בחירות נוסף: חצי שנה נוספת שבה המשק מתנהל בתקציב המשכי, בלי תעדוף ובלי רפורמות, באופן מיותר לחלוטין. ההחלטות על תקציב הביטחון יידחו, המשרדים יתנהלו לפי מה שאושר בעבר, וחברות הדירוג יקבלו עוד סיבה להמתין לפני שישפרו את התחזית לישראל. לדחיית ההכרעות הכלכליות יש עלות. במקרה כזה הקיפאון, שהשוק תמחר השבוע כזמני, יהפוך למצב קבע. ההימור מסוכן לגוש השינוי: בתרחיש סביר הוא יפסיד שוב, ואם התבוסה תהיה גדולה יותר, הממשלה הקודמת עלולה לחזור, הפעם עם מנדט מחודש. מנגד, ממשלת אחדות עם כ־66 מנדטים — בלי בן גביר, בלי הקיצונים, בלי החרדים ובלי המפלגות הערביות האנטי־ציוניות — מסוגלת להעביר את מה שקואליציות צרות לא העזו לגעת בו: רפורמה במיסוי והרחבת בסיס המס, תעדוף מחדש של התקציב, כולל ביטול של רוב הכספים הקואליציוניים, והפניית כסף למנועי הצמיחה. אלה בדיוק הרפורמות שמופיעות שנה אחרי שנה בדוחות ה-OECD וקרן המטבע הבינלאומית. ויש עוד משימה, שהבחירות האלה הבהירו: השקעה בחברה הערבית, ששיעור ההצבעה בקרבה הראה ציבור שרוצה להשתתף ולהשפיע, וצריך לתת לו את הכלים לצמוח - תשתיות, חינוך ותעסוקה. שילוב מלא של הציבור הערבי בשוק העבודה הוא אחד ממנועי הצמיחה הגדולים שעוד לא נוצלו.
