פרשנות
אחדות מסוג אחר: הפתרון האמיתי לפלונטר הוא כלכלה
אזרחי ישראל הוכיחו בבחירות שהם חלוקים בדעותיהם על נושאים רבים, אך הכנסת החדשה יכולה להתעלות על עצמה ולהסכים להתמודד עם ארבעה אתגרי עומק שמהם אסור לברוח: שילוב חרדים וערבים בכלכלה באמצעות תמריצים, ריסון תקציב הביטחון, מלחמה ביוקר המחיה ושיפור השירות הציבורי - אחדות, הגרסה הכלכלית
תוצאות הבחירות לכנסת ה־26 קשות להסבר. מה צריך לעשות פוליטיקאי שרוצה גם לרצות את בוחריו וגם להקשיב לקול המשותף שעלה מכל הישראלים? האם ליברמן יכול לחבור לערבים? האם בנט יכול לחבור לנתניהו? האם איזנקוט יכול לחבור לחרדים? האם סמוטריץ' יכול לחבור לגוש השינוי? האם בכל בחירה כזו הם לא עושים עוול למצביעיהם?
המוצא מהפלונטר הזו עובר בהבנה המצערת שהישראלים חלוקים ביניהם האם הם רוצים ועדת חקירה ממלכתית על אירועי 7 באוקטובר, הם חלוקים ביניהם האם הם רוצים מוסדות עצמאיים וחזקים, והם חלוקים ביניהם בשאלה האם הם רוצים שהחוק יחול בשווה גם על האזרח הרגיל וגם על ראש ממשלה. זו משמעות ההצבעה הגבוהה לליכוד: הוא אמנם נחלש ב־15% מכוחו, אבל זו היחלשות קטנה בהרבה ממה שראינו לאורך הדרך בסקרים, ולכן נכון להסתכל על זה כעל "התחזקות". ההצבעה לליכוד פירושה הצבעה לרפורמה משטרית, לחקירה מטעם של טבח 7 באוקטובר, ולכך שנתניהו הוא מעל החוק.
מנגד, העובדה שבן גביר וסמוטריץ' נחלשו מכ־15 מנדטים בסקרים ל־13 מנדטים (לפני ספירת המעטפות הכפולות) מלמדת שהציבור לא מתלהב ממלחמת הנצח שהשניים הללו מקדמים, ולא מאובדן המעמד הבינלאומי שהם מביאים בהתנהלותם. חשוב לזכור שסמוטריץ' היה הגורם המשפיע ביותר בעיצוב מדיניות המלחמה בפועל: הוא דחה את עסקאות החטופים, והיה הגורם העיקרי לפתיחת הזירות ללא סגירתן, וגם להעמקת ההתיישבות ביהודה ושומרון.
טיפול שונה בשילוב החרדים
גם הרכיב השלישי בקואליציה, המפלגות החרדיות, קיבלו מכה משמעותית. בעיקר מפלגת ש"ס, שירדה מ־11 ל־6 או 7 מנדטים. אפשר להניח ששם הירידה מגיעה מכיוונם של המצביעים המסורתיים, שחשו אי נוחות לנוכח ההשתמטות מהגיוס. מפלגת יהדות התורה האשכנזית גם היא לא הצליחה לשמר את כוחה, שכן אם מתחשבים בגידול הדמוגרפי, ניתן לראות שהם איבדו 40-30 אלף מצביעים פוטנציאליים. כלומר, יש אי נחת פנים־חרדית, וגם כלל-ישראלית (ראו ערך מפלגות האופוזיציה) מהאופן שבו טופלה סוגיית שילוב החרדים בכלכלה ובצבא.
אל מול הקואליציה, יש להסתכל על האופוזיציה. מצביעי האופוזיציה כמובן אומרים את ההפך ממצביעי הקואליציה ובוודאי ממצביעי הליכוד, הם רוצים ועדת חקירה ממלכתית, רוצים מוסדות עצמאיים, ורוצים לקבע שהחוק חל גם על ראש מדינה. אבל דווקא בשאלות אלו קשה למצוא מכנה משותף. מנגד, ניתן לחלץ קול ישראלי כללי שקורא להאטת עצימות המלחמות, ולטיפול שונה מהיסוד בסוגיית שילוב החרדים בתוך צה"ל.
כדאי לשים לב גם לאופי החדש של חברי הכנסת של מפלגות האופוזיציה: הרבה 'פקידים לשעבר', ביניהם לא מעט פקידים כלכליים (קרן טרנר, שאול מרידור, לירון אבישר בן־חורין, אורית פרקש הכהן, וכדאי לציין גם את ענבר גיטי־הרוש שמחזיקה ברקורד מעשי בסוגיית שילוב חרדים לצה"ל). גם הקמפיין של מפלגות האופוזיציה (במיוחד בנט וליברמן) התמקד לא מעט בהישגיהם הכלכליים שלהם בממשלת השינוי ב־2022. כלומר, אחת מהבטחות הבחירות המרכזית של האופוזיציה היתה, "נחזור לנהל את המדינה באופן נורמלי". ובתרגום מעשי זה אומר, להסתכל לכלכלה בעיניים ולהתמודד עם אתגריה הדחופים.
בנוסף, אי אפשר להתעלם מהמפץ העצום בחברה הערבית, מ־10 הם זינקו ל־19 ח"כים. למפץ הזה יש משמעות אחת — הציבור הערבי בישראל מבקש להשתלב בדרך המלך, באמצעות השתתפות במשחק הפוליטי. למרבה המזל, הרצון של החברה הערבית פוגש בדיוק את האינטרסים והאתגרים הכלכליים של מדינת ישראל.
אתגרי העומק של כלכלת ישראל
אם מקבלים את הניתוח הפוליטי־כלכלי הזה, המיקוד של ראשי המפלגות לא צריך להיות בקריאה להקמת ממשלת אחדות. נצטרך לקבל את העובדה שהממשלה הבאה לא תצליח לכונן חוקה ליברלית לישראל, והיא גם לא תייצר שינויים במערכת המשפט, ואולי ההשלמה הכי כואבת היא שגם לא נזכה לחקירה אובייקטיבית של 7 באוקטובר.
אבל מנגד, אולי האחדות צריכה להיות בפן הכלכלי. ממשלת "כלכלה מעל הכל". צריכה להיות הבנה שמטפלים באתגרי העומק של כלכלת ישראל באומץ ואפילו באגרסיביות — חותרים לסגירת זירות צבאיות, עושים הכל לשיקום מעמדנו המדיני, וכמובן לא מקצים כספים מגזריים ייחודיים, כי אין לנו את הפריבילגיה לפינוקים הללו עכשיו.
לממשלה כזאת יהיו ארבעה אתגרים עיקריים, שחובה להתמודד איתם עבור כלכלת ישראל. הראשון הוא שילוב המיעוטים — חרדים וערבים. מדובר ברפורמת עומק שדורשת כלים ייחודים לכל מגזר ולכל מגדר. הטיפול בכלכלת הנשים החרדיות שונה מזו של הגברים החרדים, ושל הגברים החרדים שונה מזו של הגברים הערבים, ושל הגברים הערביים מזו של הנשים הערביות. אבל בכל ארבעת המגזרים הללו צריך להשקיע בחינוך, בשינוי תודעה, ובפתיחת מקומות עבודה. ובעיקר, בשינוי מבנה התמריצים לכל חברה.
לפחות בנוגע לאתגר של האוכלוסייה הערבית, ניתן ככל הנראה לרתום את מנהיגי החברה הערבית בכנסת. עם זאת, בסוגיה החרדית, יהיה קשה יותר. יהיה קשה לרתום את החכי"ם החרדים להבנה הזו, במיוחד כשהם מרגישים שהם הצליחו לנצח את הפלג החרדי-המודרני שנחל תבוסה בבחירות. אבל אם הגושים יצליחו לשתף פעולה בדרישה אחידה מההנהגה החרדית, ויסכימו לוותר מעט בסוגיית הגיוס בתמורה להישגים בסוגיית שיפור החינוך והשילוב בכלכלה, אז ייתכן שיהיה ניתן לרתום גם את החרדים למהלך היסטורי, כואב ככל שיהיה.
האתגר השני של כלכלת ישראל הוא ניהול תקציב המדינה אל מול דרישות מערכת הביטחון. מערכת הביטחון תדרוש עוד ועוד כספים, ואם ניתן לה את כל מבוקשה, נישאר עם מעט כסף לצרכים אזרחיים, או עם גרעון וחוב גדלים, או לחלופין עם עוד גידול במסים. גם כאן ניתן להגיע להסכמה משותפת שיש להגביל את מערכת הביטחון. לא רק שהצבא צריך להתייעל ולבזבז פחות ימי מילואים, אלא ייתכן שיש להוריד ממנו את היקף המשימות שהוא מתבקש בגלל מגבלת תקציב. כלומר, לסגור זירות ולחתור לפתרונות מדיניים. כי בהינתן העובדה שיש לנו משאבים מוגבלים, יש קרבות ומלחמות שלא שווים את הכסף. יש יתרון עצום לכך שזו תהיה הסכמה משותפת של ראשי מפלגות: אם האופוזיציה היתה עולה לבד לשלטון, הרי שנתניהו היה מאתגר כל הזמן אותה בכך שהיא לא מגדילה את תקציב הביטחון עוד יותר. אם זו תהיה הבנה הדדית ומשותפת, אז כלכלת ישראל תינצל.
להילחם בחסמי יוקר המחיה
האתגר השלישי שמוטל בעיקר לפתחי הממשלה הוא הרגולציה ויוקר המחיה. על הממשלה להילחם במוקדי כוח רבים ומגוונים. יבואנים בלעדיים, חקלאים, סוכני ביטוח, ועוד. הממשלה צריכה לטפל בכל החסמים שמעיקים על השוק, בכל הסיבות לכך שהוזלות מחירים לא מתגלגלות עלינו. בכל גורמי השורש שמביאים לכך שהמחיר באירופה זול מאשר בישראל. זה דורש הרבה אנרגיה פוליטית וניהולית, ולהתנהל מול גופים ממשלתיים שונים (החל ברבנות הראשית בנוגע לחסמי כשרות, וכלה בבנק ישראל בנוגע לחסמי כניסה בעולם הפיננסי) מול ועדים וחברות. גם כאן אם תהיה הסכמה שנכנסים לממשלת 'כלכלה לפני הכל', יהיה אפשר להביא הישגים גדולים.
מעבר לשלושת האתגרים הללו, ממשלת "כלכלה מעל הכל" תוכל גם להקפיץ את איכות המועמדים לשירות הציבורי, ולהאיץ מעט את קצב בניית התשתיות בישראל. מדובר בהצעה מורכבת מאוד, שדורשת תשלום של מחירים מוסריים וערכיים קשים, אבל זו הדרך היחידה למלא במידת מה גם את רצון הבוחר, וגם את רצון העם.
האם מבחינה פרקטית ניתן לעשות את כל אלה? אין לדעת. אבל במקום לדבר על "אחדות" ריקה מתוכן, כדאי להתחיל ליצוק תוכן לתוך אותה אחדות, למצוא משהו אמיתי שניתן להסכים עליו ולהילחם למענו, התחום היחידי שיכול לעשות זאת, זו הכלכלה.
