פרשנות
נתניהו מחבל במנגנון ששמר עליו ועל יציבות המשק
במשך יותר מעשור הצליח נתניהו לנהל מדיניות פופוליסטית בלי להיקלע למשבר, בזכות שלוש שכבות הגנה: ההייטק, החיסכון המוסדי ובנק ישראל. אלא ששלושתן תלויות בהשתלבות ישראל במערכת הפיננסית המערבית. כעת, כשהוא מזהיר מסנקציות ומציע "כלכלה עוקפת", נתניהו מאיים לפרק את המנגנון שאִפשר לו לחמוק ממחיר הפופוליזם
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר ביום שישי האחרון בראיון בערוץ הכלכלה 10 שהוא חושש מסנקציות בנקאיות על ישראל ושצריך "להתארגן בכלכלה עוקפת". אבל הסיפור הגדול אינו הקריפטו. הסיפור הוא מה שראש הממשלה הודה בו בדרך: שהבסיס שעליו נשענה הכלכלה הישראלית בעשור וחצי האחרונים — ומנע משבר כפי שסבלו ממנו ממשלות פופוליסטיות לאורך ההיסטוריה המודרנית — עלול להישמט.
1. פופוליסט בלי משבר
כדי להבין למה, צריך לחזור לחידה שהכלכלה הישראלית הציבה מאז 2009. לפי המודל הקלאסי (של רודיגר דורנבוש וסבסטיאן אדוארדס), ממשלה שמנהלת מדיניות פיסקאלית מרחיבה ומחלקת כסף לקבוצות תמיכה בלי קשר למחזור העסקים, סופה במשבר: גירעון כפול (ממשלתי שזולג לגירעון בחשבון השוטף), בריחת הון, קריסה של המטבע ואינפלציה. לפי בדיקה שערכתי בשמונה החודשים האחרונים — ובהתבסס על הספרות הקיימת — ממשלות נתניהו עומדות בקריטריונים. בין 2009 ל־2019, עשור של צמיחה רצופה ותעסוקה כמעט מלאה, הגירעון המבני הממוצע עמד על 3.46% מהתוצר הפוטנציאלי, כמעט זהה לגירעון בפועל (3.27%), לפי נתוני קרן המטבע. כלומר, הגירעון לא נבע מהמחזור אלא מהחלטה. והפופוליזם לא היה רק בהיקף ההוצאה אלא גם בכתובת שלה. הממשלה ה־37, שהוקמה עם המפלגות החרדיות והימין הקיצוני, התחייבה בשנים 2023–2025 לכספים קואליציוניים של 5.24 מיליארד שקל בשנה בממוצע, השיעור הגבוה אי פעם ביחס לתקציב שאושר והכליל אותם. ובכל זאת, המשבר לא הגיע: הצמיחה המשיכה, ההייטק עשה חיל, השקל התחזק, החשבון השוטף נשאר בעודף, האינפלציה מעולם לא הגיעה ליעדים — ואפילו יחס החוב לתוצר ירד לפרקים.
2. שלושה באפרים מגינים
ההסבר טמון בשלושה "באפרים" שבלמו את שרשרת המשבר, כל אחד בחוליה אחרת. הראשון הוא מגזר הייצוא עתיר הידע. במודל הקלאסי, שער חליפין מתחזק פוגע ביצוא ופותח גירעון בחשבון השוטף. בישראל זה לא קרה: יצוא שירותי הידע, פיתוח התוכנה ומרכזי המחקר של חברות רב־לאומיות נקנה בשל הייחודיות הטכנולוגית שלו ולא בשל מחירו. השער הריאלי של השקל התחזק ב־18.3%, ובמקום להישחק, העודף בחשבון השוטף גדל: מ־6.1 מיליארד דולר ב־2009 לשיא של 16.7 מיליארד דולר ב־2024, ול־12.6 מיליארד דולר ב־2025, בשנות המלחמה. העודף נשמר למרות התחזקות השקל, לא בגללה.
הבאפר השני הוא בסיס המשקיעים המוסדיים המקומי. כלכלות פופוליסטיות קורסות בדרך כלל כשהמממן הזר — זה שמשלם על הגירעון — עוזב. בישראל המממן העיקרי של הממשלה הוא אנחנו: קרנות הפנסיה וקופות הגמל, שהחיסכון אליהן הוא חובה וזרם הכספים אליהן גדל משנה לשנה. המבחן הקשה הגיע בשנות המלחמה. בין 2023 ל־2025 גייסה הממשלה 646 מיליארד שקל, מתוכם 278 מיליארד שקל ב־2024 לבדה, שיא של כל הזמנים. 81% מהגיוס של 2024 נקלטו בשוק המקומי, במחירי שוק ובלי מכרז כושל אחד, וכל זאת תחת חמש הורדות דירוג של שלוש הסוכנויות. בכלכלה שתלויה במממן זר, צירוף כזה של מלחמה והורדות דירוג היה מסתיים בעצירה פתאומית של המימון. בישראל הוא נספג — בהיקף עצום.
הבאפר השלישי הוא בנק ישראל. החוליה האחרונה במודל היא הדפסת כסף לכיסוי הגירעון, ואחריה אינפלציה. האיסור על מימון הגירעון בידי הבנק המרכזי קיים מאז 1985, וחוק בנק ישראל מ־2010 — שנתניהו חוקק — חיזק אותו. אבל לבנק יש תפקיד נוסף, ואולי חשוב יותר: עיגון הציפיות. במשבר פופוליסטי קלאסי, השער נחלש, המחירים עולים, והציבור מתחיל להניח שהם ימשיכו לעלות. מהרגע הזה האינפלציה מזינה את עצמה. בישראל זה לא קרה. כשהאינפלציה העולמית הגיעה לשיא של 8.7% ב־2022, בישראל היא נעצרה ב־4.4%. הציבור והשווקים האמינו שבנק ישראל יחזיר את האינפלציה ליעד, וכך היה.
3. המחיר שלא נראה
שלושת הבאפרים לא נוצרו בידי ממשלות נתניהו. הן ירשו אותם. אבל נתניהו שמר עליהם בקפידה, ובחלק מהמקרים אף חיזק אותם. בכך טמון ההסבר לכך שהפופוליזם לא הפך למשבר. לשיטה הזו היה מחיר שלא נראה. מאחר שהבאפרים חסמו את המשבר, השווקים לא הענישו על הפופוליזם: השקל לא נחלש, פרמיית הסיכון נשארה נמוכה, והגירעון לא תורגם לריבית גבוהה. האותות שהיו אמורים להזהיר לא הופיעו. זה אפקט המיסוך. הוא לא נובע משאננות, הוא תוצאה ישירה של הבאפרים עצמם. וכשאין אות, אין גם תמריץ לתחזק את היסודות שעליהם הבאפרים נשענים: ההון האנושי שמחזיק את ההייטק, האמון של המשקיעים והמעמד הבינלאומי של המשק.
4. למה המודל לא יעבוד
אלא שהממשלה הנוכחית חשפה סדקים ראשוניים. ב־2023 הופיע הראשון, כאשר במהלך ההפיכה המשטרית השקל התנתק מהנאסד"ק. זה היה הרגע הראשון שבו סיכון שנוצר בבית, בפוליטיקה, קיבל מחיר בשוק. הבאפרים לא קרסו: השקל חזר והתחזק, והאינפלציה לא ברחה. אבל התברר שהם רגישים למה שקורה למוסדות. היו עוד כמה סימנים, כמו העזיבה המטרידה של רופאים. השבוע התריעו יותר מ־60 כלכלנים מפני הבידוד והסנקציות. וביום שישי אמר ראש הממשלה עצמו בקול את מה שעד כה נאמר בעיקר בידי מבקריו.
כאן הנקודה המכרעת: שלושת הבאפרים אינם עומדים בפני עצמם. כולם מעוגנים במערכת הפיננסית המערבית. ההייטק חי מגישה לשוק ההון האמריקאי, מהשקעות זרות ומסליקה בדולר. המוסדיים מחזיקים חלק גדול מהנכסים שלהם בחו"ל. ויתרות המט"ח של בנק ישראל - העוגן של יכולתו לייצב את השקל - מוחזקות באותה מערכת שסנקציות בנקאיות היו פוגעות בה ישירות. "כלכלה עוקפת" אינה תחליף לבאפרים טבעיים.
המודל שאפשר לנתניהו לנהל מדיניות פופוליסטית בלי לשלם עליה במשבר התבסס על הנחה אחת שלא נאמרה — כי היא הייתה ברורה: שישראל לא הופכת לספרטה והיא נשארת חלק מ"המערב". כלכלות שחיות בעקיפת סנקציות אינן נהנות ממוסדות חזקים, לרבות בנק מרכזי אמין ועצמאי, משוק הון עמוק וחופשי או מיצוא טכנולוגי שזורם בחופשיות. ראש הממשלה לא תקף ביום שישי רק את הבאפרים. הוא תיאר עולם שבו הם כבר לא יעבדו, והציע לישראל להתכונן לחיות בו. השאלה שהבוחרים יכריעו מחרתיים היא אם להתכונן לעולם הזה, או למנוע אותו.
