הפוליטיקה כבר נכנסה למשרד. השאלה היא איך מנהלים אותה
השיח הפוליטי הסוער מזמן אינו נעצר בכניסה למשרד. הוא נוכח, מבעבע ומעצב את היחסים בין העובדים – במיוחד בתקופה הנוכחית שלפני הבחירות, כמו גם בתקופה המתוחה והטעונה שצפויה לנו מיד לאחר פרסום התוצאות. מנהלים ומנהלות עדיין בוחרים באסטרטגיה הישנה והמוכרת: השתקה, התעלמות או ניסיון לייצר מראית עין של אחידות וממלכתיות מאולצת. אלא שהתנהלות זו עלולה להשאיר את הארגון חסר אונים מול סערה פנימית שקטה.
המספרים צריכים להדליק נורת אזהרה אדומה אצל כל מנהל ומנהלת, במיוחד כעת כשהרוחות בחוץ לוהטות לקראת ההכרעה בקלפי והחשש מהיום שאחרי גובר. מחקר של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (APA) הראה ששיעור העובדים בארה"ב שדיווחו על השלכות שליליות של שיח פוליטי במקום העבודה זינק מ-27% לפני הבחירות ל-40% אחריהן. הנתונים הללו מראים ששיח פוליטי בעבודה אינו עניין שולי לפני הבחירות, אך הופך להיות דרמטי אף יותר כאשר התוצאות הרשמיות מתפרסמות והמשקעים שהצטברו מלווים את הארגון לטווח ארוך.
גם בישראל, הקיטוב הפוליטי מחלחל ליחסים במקום העבודה. מחקר חדש שערכנו לאחרונה במרכז "אקורד" (ספטמבר-אוקטובר 2026), מציג תמונה מדאיגה של ריחוק מקצועי עמוק.
הקיטוב הרגשי בישראל מחלחל לשלושה רבדים קריטיים בארגון: ראשית, ברמה הלאומית: כ-40% מהעובדים מייחסים לעמיתיהם מהמחנה היריב אחריות למצבה הקשה של המדינה. ייחוס אחריות כזה עלול להקשות על ראיית הצד האחר כשותף ועל זיהוי אינטרסים משותפים. שנית, ברמה הארגונית: 34% מהעובדים חוששים שהעובדים מהמחנה היריב ישפיעו על ערכי החברה והתרבות הארגונית שלה. השבר החמור מכולם מתרחש ברמה הבינאישית: כמעט מחצית מהעובדים (49%) חשים תחושות שליליות כלפי עובדים מהמחנה היריב, וכ-41% מביעים נכונות נמוכה לקרבה מקצועית עמם. המשמעות היא שעובדים מעוניינים פחות לעבוד בצוות, להעניק שירות או להיות מנוהלים על ידי מי שחושב אחרת מהם. זהו איום ממשי על הפרודוקטיביות, היעילות הצוותית והחוסן הארגוני, שעלול להגיע לנקודת רתיחה ברגע שיוכרז המנצח הפוליטי והמחנה המפסיד יתעורר למציאות חדשה.
יעל אסטרייכר אשכנזי
אך הפתרון אינו טמון בהגברת האכיפה נגד שיחות מסדרון או באיסור על החזקת עיתונים במטבחון, אלא בהנהגה פרואקטיבית ואמיצה שמבינה שגיוון אידיאולוגי הוא נכס. ממצאי המחקר שלנו חושפים תובנות מפתיעות: ככל שארגון נתפס בעיני עובדיו כמגוון יותר מבחינה פוליטית, וככל שניתן בו מרחב בטוח להבעת דעות שונות - אפילו כאלו המנוגדות לדעת הרוב - כך עולות רמת המחויבות של העובדים לארגון, תפיסת היעילות הצוותית והנכונות שלהם לקרבה וממשק מקצועי עם המחנה הנגדי. במילים אחרות, יש בחשיפה הפתוחה לשונה פוטנציאל להמיס את החשש ממנו והשאלה אינה איך למנוע מהפוליטיקה להיכנס לארגון, אלא איך לאפשר לעובדים בעלי עמדות שונות לעבוד יחד ולנהל את המחלוקת.
מקום העבודה המודרני הוא אחד המרחבים האזרחיים האחרונים שבהם אנשים ממחנות שונים עדיין נפגשים, מביטים זה לזה בעיניים ופועלים יחד למען מטרה משותפת. כפיית הומוגניות או השתקה בתקופת בחירות לא יעלימו את הריחוק; הן רק יעמיקו אותו ויהפכו אותו לגחלים לוחשות מתחת לפרקט חדר הישיבות עם פרסום התוצאות. מנהיגות ארגונית נמדדת כיום ביכולתה לבנות "עוגן איתן בפנים" מול הסערה שבחוץ. הדרך קדימה מחייבת אותנו להכשיר מנהלים לייצר מרחבי שיח מוגנים ומכילים, מתוך הבנה שמגוון דעות אינו מקור לחולשה או לאיום – אלא הבסיס לחוסן, לחדשנות ולחיבור אנושי אמיתי.
עינת לוי היא מנהלת מחלקת תעסוקה במרכז אקורד באוניברסיטה העברית, ד"ר יעל אסטרייכר אשכנזי היא מובילת מחקר בתעסוקה במרכז
