משפט שדה
החנינה לנתניהו: הנשיא הרצוג יכריע בין האישי ללאומי
בקשת החנינה של השר עמיחי אליהו מציגה את אותם טיעונים בהם השתמש ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו, ועיקרם: המדינה זה אני. פגעתם בי, פגעתם במדינה – ועוד במהלכה של מלחמת "תקומה" היסטורית; האם בהרב מיארה תיכנס לאירוע?
1. רכבת החנינה מרובת הקרונות עברה כרגע מתחנת משרד המשפטים לתחנת בית נשיא המדינה. שני הקרונות ממשרד המשפטים הגיעו חבולים כתוצאה מהתנגשות ביניהם. מחלקת החנינות קובעת שהודאה של הנאשם נתניהו והחנינה שהוא מבקש "כרוכות זו בזו". כלומר אין חנינה ללא הודאה. ואילו חוות דעת של השר עמיחי אליהו, שר המורשת שהחליף את שר המשפטים יריב לוין, שוללת עמדה זו, במיוחד כשמדובר במתן חנינות משיקולים מדיניים־לאומיים שניתנות ללא הודאה. למשל, חנינות למחבלים שמשתחררים בעסקאות חילופים. באופן דומה, אליהו מקטלג את בקשת נתניהו כמבוססת על שיקול מדיני־לאומי ("להבדיל אלף אלפי הבדלות", כדברי השר) – ועוד נחזור לעניין זה.
ולשאר הקרונות. עכשיו הכדור מונח לפתחה של היועצת המשפטית של בית הנשיא, עו"ד מיכל צוק, והשאלה היא האם היא תפנה גם ליועצת המשפטית לממשלה לקבלת עמדה. לפנייה כזו תהיה משמעות דרמטית אם וכאשר תגיע החנינה לתחנת בג"ץ. כרגע לא נראה שהיועצת גלי בהרב מיארה ששה לקפוץ מרצונה לתוך השלולית הזו. אם המצב הזה יישאר על כנו, יסתפק הנשיא יצחק הרצוג בשלוש עמדות - של היועצת שלו צוק, של השר אליהו ושל לימור גולדנברג חדד (מנהלת מחלקת החנינות). השמות האלה, הצנועים במעמדם ומשקלם המשפטי, רק מחדדים את היעדר עמדתה של הפרשנית המוסמכת של החוק והמשפט, היועצת המשפטית לממשלה.
2. הרצוג עומד בפני ההחלטה הקשה ביותר בקדנציה הנשיאותית שלו ואולי של כל נשיאי המדינה בהיסטוריה של ישראל. ההחלטה הראשונה שעליו לקבל היא האם יש לו בכלל סמכות. החוק מסמיך אותו לחון "עבריינים" ואילו נתניהו, שטרם הורשע, הוא בחזקת חף מפשע. אם התשובה חיובית והסמכות קיימת, תעלה השאלה האם ניתן להפעיל אותה כאשר נתניהו אינו מודה, אינו מתחרט ואינו מתכוון לפרוש.
עמדת השר אליהו נועדה להמרצת הנשיא בנקודה זו. אליהו קובע שנתניהו הוא בכלל לא הסיפור, אלא טובת העם והמדינה. "הדרישה להתנות חנינה לאומית בהודאה אישית", הוא כותב, "מניחה בטעות שמטרת החנינה כאן היא 'שיקום העבריין'. אולם מטרת החנינה בענייננו אינה בהכרח שיקום האיש אלא שיקום האומה". הזיהוי המוחלט בין האיש לאומה מתקרב בצעדי ענק ל"המדינה זה אני" של לואי ה-14.
"סמכות החנינה אינה שואבת את כוחה ממידת הרחמים על הנאשם, אלא מתוך שיקולים של האינטרסים החיוניים של החברה והמדינה", קובע השר אליהו ומוסיף עוד סיבה: "הצורך לאחות את הקרע בעם ולשקם את אמון הציבור: הפסקת משפט שהפך למוקד של שסע חברתי מדמם, וריפוי משבר האמון העמוק שנוצר במערכות המדינה נוכח הצללים שליוו את ההליך מראשיתו". לקרוא ולא להאמין – אין יותר “הרצחת וגם ירשת” מזה. נתניהו קרע את החברה והמדינה בגלל המשפט ועכשיו הוא טוען שרק ביטולו יאחה את הקרע בעם. בהינתן העובדה שהנימוקים האלה הופיעו בבקשת החנינה המקורית של נתניהו, אין להוציא מכלל אפשרות שאותן ידיים ואותו הראש שניסחו את הבקשה אז, ניסחו גם את עמדת השר היום.
3. החריג לחנינת מי שטרם הורשע נולד בפרשת קו 300, כאשר ראשי ממשלת הרוטציה שמעון פרס ויצחק שמיר רצו למנוע את העמדתם לדין של אנשי השב"כ שהיו מעורבים ברצח המחבלים שהורדו בחיים מהאוטובוס בקו 300 וגרוע מזה, טייחו ושיבשו את עבודתן של ועדות החקירה שמונו לנושא. העמדתם לדין של אנשי השב"כ היתה מפוצצת מן הסתם יותר מתיבת פנדורה אחת והחנינה נמצאה כפתרון של הרע במיעוטו. את הרעיון הגה יורם ארידור והוציאו לפועל עורכי הדין רמי כספי ויעקב נאמן.
היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש נדרש לחוות את דעתו ונדרש לשאלה איך מכניסים את אנשי השב"כ למסגרת ה"עבריינים" עוד לפני שהורשעו. חריש, שלא היה לו זמן לחקור לעומק את הסוגיה, מצא את התשובה בתפילת "כל נדרי" ביום הכיפורים, שבה נאמר "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". אם האנשים האלה בבית הכנסת, אמר חריש, שאפילו לא נחקרו, נחשבים "עבריינים", קל וחומר שגם אנשים שיודו בביצוע העבירות. חריש הודיע לפיכך שהוא תומך ברעיון החנינה בתנאי שאנשי השב"כ יודו בביצוע העבירות.
כך נכנס תנאי ההודאה אל תוך פרוצדורת החנינה. בנוסף, אנשי השב"כ פרשו מתפקידם. והשאלה כיום היא האם התנאים האלה הפכו לדין מחייב היום.
4. מחלקת החנינות אכן קובעת שלחנינה בטרם הרשעה "ומבלי להודות במעשה עבירה כלשהו – אין תקדים במשפט הישראלי", וכי "היעדרה של הודאה עלול לשמוט את הקרקע מתחת לעצם הבקשה". מחלקת החנינות מציינת שפניותיה לפרקליטות ולנציגי התביעה בתיקי האלפים לקבל את עמדתה, סורבו עד כה.
מלבד מכתב אישי של נתניהו צורפו לבקשת החנינה המסמכים הבאים: גיליון הרישום הפלילי שלו, החלטת הרכב השופטים על הקשיים בהוכחת סעיף השוחד ומכתבו של נשיא ארה”ב, שכותב בין היתר: “אני מאמין ש’התיק’ הזה נגד ביבי, שנלחם לצידי במשך זמן רב, כולל נגד יריבתה הקשה מאוד של ישראל, איראן, הוא העמדה לדין פוליטית ולא מוצדקת”. האמריקניזציה של החנינה מזכירה גם שהנשיא פורד חנן את קודמו ריצ’רד ניקסון, על אף שניקסון טרם הורשע ולא הועמד לדין.
הערה היסטורית נוספת נלמדת מספרו החדש של יצחק זמיר "פרשת האוטובוס בקו 300". זמיר, שהיה היועץ המשפטי לממשלה, כותב: "בפרשת המחתרת היהודית כתבתי לנשיא המדינה חיים הרצוג חוות דעת, שלפיה ניתן לחון רק עבריינים, ולא מי שעדיין הינם בחזקת חפים מפשע וטרם הורשעו. מתברר כי מבחינה משפטית טעיתי”. הטעות "תוקנה" בבג"ץ שאישר את החנינה־טרם־הרשעה לאנשי השב”כ, חנינה שכללה הודאה. הנשיא דאז שמגר ציטט את השופט אגרנט שקבע כי "לנשיא הכוח לחון עבריינים גם לפני, גם אחרי ההרשעה", ומוסיף שופט גדול נוסף, חיים כהן, שדוחה את הפרשנות, ולפיה עבריין הינו רק מי שכבר הורשע. כהן סבר שחיקוק המסמיך את הנשיא להיטיב יש לפרש על דרך ההרחבה והנדיבות. לכן אימץ את התנאי ש”עבריין” הוא גם מי ש”העיד על עצמו כי עבריין הוא". וזהו המכשול הגדול שמבקש השר אליהו להסיר מעל דרכו של בנימין נתניהו.
5. "אנו ניצבים בעיצומה של מלחמת קוממיות שנייה", כותב השר, "הותרת ראש הממשלה תחת עולו התובעני של הליך פלילי ארוך ומתיש – על אינספור הדיונים, ההכנות והמשאבים הנפשיים הכרוכים בו – אינה מהווה רק פגיעה אישית בו, אלא פגיעה ישירה בביטחונה של מדינת ישראל ובכושר העמידה של האומה. בסוגיות קיומיות כאלה, סמכות החנינה הריבונית נדרשת כצו לאומי, שמטרתו לשחרר את ההנהגה מכל משקולת שאינה מופנית באופן בלעדי להכרעת האויב”. את הדברים האלה ניתן להבין כאילו ראש הממשלה נתניהו מדבר ישירות לנשיא הרצוג – מחובתך להשתמש בסמכותך כדי לשחרר אותי מכל משקולת שמפריעה לי להכריע את האויב.
הרצוג הבטיח להכריע כשהוא משוחרר מכל לחץ והשפעה זרים. ועדיין הוא הושלך אל קרני הדילמה. האם החנינה כאן תהיה אקט פרטני או לאומי. האם המצב המשפטי מחייב את ההודאה והפרישה כתנאי לחנינה או שמדובר בצו שעה לאומי שבלעדיו תאבד המדינה – לא איחוי הקרעים בעם ולא הכרעת האויבים בשדה הקרב.
זו בעצם עמדת הממשלה ונתניהו. מחלקת החנינות שדורשת הודאה מסתייגת גם מההיבט הציבורי: "הבקשה מושתתת על טענות בדבר אינטרסים ציבוריים רחבים שחלקם אינם ניתנים למדידה. אין בידי מחלקת חנינות כלים מקצועיים, מדידים ואמפיריים על מנת לאמוד את האתגרים המדיניים והביטחוניים של מדינת ישראל כפי שמוצגים בבקשה, להעניק להם את המשקל המתאים להם ולאזנם אל מול אינטרסים ציבוריים אחרים".
