פרשנות
בקשת החנינה של נתניהו: היפוך יוצרות מוחלט בין נאשם למדינה
ראש הממשלה מבקש חנינה אך מסרב להודות באשמה או להתחייב לפרישה. במקום זאת הוא מציג את עצמו כמציל המדינה ומבטיח "לאחות את הקרע" שהוא עצמו יצר. במכתבו הוא חושף את מניעיו: להתפנות לסוגיות המשפט והתקשורת, ומסתיר אחד מהם: מערכת הבחירות הקרובה
אין יותר נתניהו מאשר מכתב בקשת החנינה ששלח בא-כוחו עו״ד עמית חדד לנשיא המדינה יצחק הרצוג. הרושם הראשון שעולה ממנו הוא נתניהו, בכבודו ובעצמו, מעניק לנו את החנינה ממשפטו. הוא זה שעושה לנו את הטובה שמשחררת את מדינת ישראל מהעול הנפשע הזה. ויש עוד פנינים במכתב הזה שרק מלמדים על הקרע העמוק, על פערי התודעה העצומים שבהם מצוי ראש הממשלה אל מול לפחות ממחצית הציבור הישראלי.
1. נתחיל מדקדוקי העניות של המשפט. הנשיא מוסמך להעניק חנינה ל״עבריין״. ומיהו עבריין? מי שהורשע בדין או מי שמודה, בטרם משפט והכרעת דין, שביצע את העבירות או לפחות את חלקן כפי שמייחס לו כתב האישום.
נתניהו לא רק שאינו מודה, הוא אף מזכה את עצמו במכתבו לנשיא. "אם ההליך יתנהל עד תומו, הוא יסתיים בזיכוי מלא ביחס לכל שלושת האישומים", כתב. לפחות לגבי סעיף השוחד בתיק 4000 הוא צודק, והשופטים אף הציעו לתביעה לחזור בה מהסעיף הזה. לגבי היתר ממש לא בטוח. תיק 1000 (תיק המתנות) אפילו התחזק לאחר סיום עדותו כעד הגנה לא משכנע בעליל. תיק זה צפוי להסתיים בהרשעה, קלון וכנראה מאסר בפועל.
והערה נוספת לפני המהות האמיתית: במכתב מודה נתניהו שאין לו את היכולת לנהל גם את המדינה וגם את המשפט במקביל. כרגיל, הוא לא אשם, אלא ראשת ההרכב רבקה פרידמן פלדמן שפרישתה העלתה את קצב שמיעת הנאשם לשלוש פעמים בשבוע. הנה, "באשמת" גילה של השופטת "נענש" עם ישראל בהזנחת נתניהו את משימותיו, והחנינה נועדה בסך הכל לתקן את העוול לאינטרס הציבורי הרחב. והאינטרס הזה עומד במוקד מכתב החנינה.
2. סעיף 10 במכתב מבהיר את תכלית החנינה: "הענקת החנינה תאפשר לראש הממשלה לפעול לאיחוי הקרע בעם, ואף לעסוק בסוגיות נוספות, כגון במערכת המשפט ובתקשורת". החלק הראשון הוא סוג של "הרצחת וגם ירשת", החלק השני הוא "פה קבור הכלב". נתניהו - גדול המשסעים, המסיתים והמפלגים בתולדות המדינה - יתפנה "לאיחוי הקרע בעם". כלומר, אחרי שקרע הוא יאחה - כמובן בתנאי שישחררו אותו מהמשפט. הוא לא מתאפק ומסגיר את הסוגיות הנדרשות לפעולת האיחוי – המשפט והתקשורת. כן, ביחד עם מומחי האיחוי והריפוי מטעמו, שרי המשפטים והתקשורת יריב לוין ושלמה קרעי, יפעל נתניהו "לאיחוי הקרע בעם".
אבל הוא לא רק יאחה. המשימות נערמות, והמכתב מפרט את חזון המשך תרומת נתניהו: "חיזוק האחדות הלאומית והבטחת חוסנה של מדינת ישראל ויכולתה להיערך לאתגרי העתיד". אתגרים אלה מוצגים במכתב לנשיא: "בחודשים הקרובים צפויות התפתחויות יוצאות מגדר הרגיל במזרח התיכון... ההבנות המתגבשות בין ארה"ב, ישראל, מדינות ערב ומדינות אחרות... הרחבת הסכמי אברהם". וכמובן צרכי הביטחון, ההתעצמות, הכלכלה, הדיפלומטיה. הצטיינותו בעבר של נתניהו בכל אלה, נרמז בין השורות, מחייבת את המשך כהונתו.
מה יש כאן ומה אין? מה נלמד ומה נפקד? מה שנלמדת זו הבהרת כוונתו של נתניהו שלא לפרוש. בעיני מרבית המשפטנים, פרישה מהחיים הציבוריים היא תנאי להסדר טיעון או חנינה. "לסיום משפטו של ראש הממשלה יש חשיבות נוספת״, נכתב במכתב, ״מתן אפשרות לראש הממשלה להקדיש את מלוא מרצו, זמנו ויכולותיו למשימה אחת ויחידה: חיזוקה של מדינת ישראל״.
ומה אין? בין כל המשימות שמפורטות חסרה אחת – הבחירות. לצד איחוי הקרע וחיזוקה של ישראל, חייב נתניהו להקדיש זמן גם לבחירתו מחדש. ציניקנים יעירו שזו המשימה החשובה והקדושה מכל. תומכי נתניהו יעידו שבלעדיה לא יוכל להגשים את חובתו ותרומתו לעם ולמדינה. בכל מקרה, המשימה הזו נעלמה מהמכתב, אבל תעשו לבד את החשבון: גם איחוי הקרע, גם חיזוק המדינה, גם להיבחר שוב וגם להמשיך להעיד במשפט? אפילו לסופרמנים יש את הגבולות שלהם.
3. כסוג של הקדמת רפואה למכה מצד משרד המשפטים, בג״ץ ושאר חמוצי המשפט, מגדיל ומאדיר המכתב את סמכותו הבלעדית והסופית של נשיא המדינה בתהליך. "נשיא המדינה לא כפוף לביקורת שיפוטית", כתב חדד, והוסיף: "סמכות הנשיא מבוססת על הסמכות המצויה בידי מלך אנגליה".
ואכן, קינג הרצוג השני נקלע לאותה דילמה של אביו קינג הרצוג הראשון, שהעניק חנינה טרם הרשעה ואפילו טרם משפט לאנשי השב"כ שסרחו בפרשת קו 300. מבין מטרות החנינה – חסד או תיקון טעות משפטית – שני הנשיאים ניצבים מול המטרה השלישית - הגנה על אינטרסים ציבוריים רחבים. "הסמכות להעניק חנינה עשויה להיות דרך המלך היחידה להפסיק חקירה המסכנת אינטרס ציבורי חיוני", כתבה השופטת מרים בן פורת בפסק הדין שהכשיר את החנינה שנתן הרצוג האב.
"כבוד הנשיא", הפציר חדד בהרצוג הבן, "מתבקש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו כדי להגן על אינטרסים ציבוריים חיוניים. סמכות לחון טרם הרשעה מעוגנת היטב בפסיקה ונועדה לאפשר פתרון ממלכתי במצבים שבהם המשך ההליך הפלילי עלול לפגוע באינטרס ציבורי חיוני או באמון הציבור במוסדות המדינה".
לפי אחת מהתיאוריות הרווחות בשיח, הרצוג ונתניהו מתואמים ביניהם. אולי כדי להתמודד עם טענה זו פרסמה דוברות בית הנשיא, מיד לאחר פרסום מכתבי הבקשה של חדד ושל נתניהו עצמו (מכתב נתניהו צנוע יותר), את "תרשים הליך החנינה". תרשים מסורבל ורב שלבים שבולטת בו ההיזקקות לחוות דעת משפטיות - של מחלקת החנינות במשרד המשפטים, של הלשכה המשפטית בבית הנשיא, של היועצת המשפטית בבית הנשיא.
באמצעות הפרסום הזה מנסה הרצוג לצייר עצמו כנאמן לסדר המשפטי הקודם להפיכה המשטרית; סדר שמכניס שיקולי משפט לתוך הפעלת החוק. החוק קובע את סמכות החנינה, המשפט קובע את התהליך. נתניהו ופרקליטו מדרבנים את הנשיא: בכוחך להציל את עם ישראל מהמשפט המכביד והמיותר הזה (שממילא יסתיים בזיכוי) – אז לך על זה; בלי יועצים משפטיים ועם בג״ץ נסתדר כבר, כמו שאביך הצליח בזמנו להכשיר את החנינה שלו.
4. סעיף 48 במכתב כאילו מסכם את גודל הפער בין תפיסת המציאות של נתניהו לחלקים גדולים בחברה הישראלית: "ראש הממשלה הוא משרת ציבור בכל רמ״ח אבריו. הוא חושב על מדינת ישראל ועל אזרחיה בשוכבו ובקומו". נו, באמת. נתניהו משרת קודם כל את עצמו, את משפחתו, את הבייס שלו, את מפלגתו, את שותפיו הקואליציוניים, חלקם מהנתעבים אי פעם שהופיעו בפוליטיקה הישראלית. הוא משרת אותם גם אם המחיר הוא הקרבת האינטרסים הציבוריים הבסיסיים ביותר של החברה והמדינה. הקרבה ששיאה הוא סירובו להכיר באחריותו לאסון הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל.
בקשת החנינה הייתה רצינית אילו כללה הרכנת ראש צנועה בדמות הודאה בחלק מהעבירות והודעת פרישה. בלעדיהן מדובר כאן בחנינה מכיוון אחר לגמרי – זו שהנאשם מעניק למאשים, זו שראש הממשלה מעניק למדינתו. חנינה שבה נתניהו מבטיח לעמו שלא להרפות ולהמשיך, כדבריו, לשרת ולחשוב על "מדינת ישראל ועל אזרחיה בשוכבו ובקומו". ובמסגרת היפוך היוצרות הזה צריך להודות – המדינה היא זו שזקוקה לחנינה מנתניהו - לא פחות ואף יותר ממה שהוא זקוק לה.
