עם בורח מפוליטיקה
שאול אמסטרדמסקי מתאר במדוייק הלך רוח של חלקים נרחבים בעם: חיים מילדות תחת סכסוך בלתי נגמר, מחכים לבשורה שבכל פעם ניתכת מכיוון אחר, רוצים תשובות מהמנהיגים אבל לא מקבלים אותן, ובסופו של יום נותרים בתוך חוסר אונים משווע.
העם הזה בורח מבשורה, אבל הוא לא שם לב שבדרך – הוא גם בורח מהפוליטיקה. כן, הסכסוך הוא קשה ומורכב ומסובך, וכן, הפוליטיקאים, נבחרי הציבור, הם אלה שצריכים לבוא עם התכניות והפתרונות. אבל חברה דמוקרטית חייבת להתבסס על אזרחים מודעים שלא נרתעים מעיסוק בסוגיות הבוערות ביותר שעל הפרק, גם במחיר ויכוח. דמוקרטיה לא יכולה להמשיך להתבסס על אזרחים שמבקשים מהפוליטיקאים תשובות, אבל באותה נשימה גם דורשים רק אחדות, הימנעות מויכוח וטשטוש הבדלים אידאולוגיים.
אין לנו, אזרחי ישראל, את הפריבילגיה להיות לא פוליטיים. ולא, זו אינה קריאה לצאת לרחובות או להשתתפות אקטיבית. לא כולם בנויים לאקטיביזם, וממילא אין היתכנות לחברה שבה מאה אחוז מהאזרחים פעילים באופן יזום. אבל גם מי שאינו פועל, צריך להיות מעורב. במה כרוכה המעורבות הזו? בראש והראשונה בנכונות להיות פוליטיים.
אנשים כיום, במיוחד בני ובנות הדורות הצעירים, מתרחקים מפוליטיקה, ומרחיקים מעצמם את שם התואר "פוליטי" כאילו מדובר בתואר המגונה ביותר שקיים. וגם אלה שמדברים על נושאים פוליטיים כמו אחריות הממשלה, עתיד הסכסוך ועוד – מפחדים להגדיר את השיח בנושא הזה כפוליטי.
מדוע אלה העוסקים בנושאים פוליטיים חוזרים שוב ושוב על המנטרה "זה לא פוליטי" ואפילו נאלצים להצטדק כ"לא מבינים בפוליטיקה"? זהו ביטוי מובהק לתהליך הדה-פוליטיזציה שעבר על הציבור ועל הדורות הצעירים בפרט. שנים מחנכים את הציבור שפוליטיקה זה רע. אסור לדבר על פוליטיקה, אסור לעשות פוליטיקה. זה מגונה ומלוכלך וכמובן יוצר פילוג. שנים של דה-לגיטימציה ורטוריקה פופוליסטית שכנעו, במיוחד את בני ובנות הדורות הצעירים, שפוליטיקה היא לא כלי לשינוי המציאות ולא עיסוק לגיטימי בסוגיות קריטיות לאזרחים ואזרחיות.
פוליטיקה היא לא נקיטת עמדה בנושאי מדיניות שעל הפרק, והיא לא דיון בסוגיות עקרוניות. היא גם לא פעילות (לפעמים קצת לא יפה) במסגרת כללי משחק מקובלים, ניהול משא ומתן על אינטרסים או יצירת קואליציה לקידום מדיניות רצויה. בקיצור, פוליטיקה היא כבר לא הדבר שקורה סביבנו וכמעט בכל תחום בחיינו, והוא חלק מהחיים, לפעמים יפה יותר לפעמים פחות, אבל תמיד חשוב ומשפיע על הכל. לא. בעידן של היום פוליטיקה היא עיסוק מלוכלך שאסור לאנשים רגילים, ובוודאי מוסריים, לעסוק בו. פוליטיקה משמעה שנאה ושלילת מוסריותו של הצד השני. פוליטיקה היא משחק סכום אפס בין מחנות שבו אחד מרוויח הכל והשני מפסיד הכל. כל טיעון פוליטי צבוע בזהות שמשמעה להיות או לחדול. אם אמרת משהו שיכול להתפרש כפוליטי - כבר לא משנה מה אמרת. עשית פוליטיקה, אתה פסול מוסרית.
כך שנים במחול הדדי, שבו בוחרים נרתעים מפוליטיקה ונציגיהם נרתעים מלדבר על תכניות ומצע קונקרטיים שמא מישהו יזהה אותם כפוליטיים מידי, הפוליטיקה הישראלית הולכת מדחי אל דחי. כמובן שלא כולם מרגישים כך. כפי שאמסטרדמסקי עצמו מציין, אפשר למצוא פוליטיקאים שמציעים תכניות קונקרטיות, כמו בצלאל סמוטריץ'. אולי כי הוא אינו סבור שציבור הבוחרים שלו נרתע מפוליטיקה. הוא מוכן לדבר על תכניות, לבצע מדיניות, וגם להיות מזוהה פוליטית. ומה עם אלה שיושבים על הגדר? בפוליטיקה אין ואקום. כשאזרחים רבים כל כך מחכים שיבשילו התנאים לשיח פוליטי ולהכרעות מדיניות משמעותיות – קבוצה שלא נטשה לרגע אחד את הפוליטיקה, מקדמת ללא הרף סדר יום אידאולוגי ברור וחד, ומיישמת אותו בשטח.
וכך, הפוליטיקה המשיכה, ממשיכה ותמשיך לעצב את חיינו ולקבוע גורלות, ואנחנו נמשיך להרגיש חסרי אונים וחסרי יכולת השפעה. ואם כבר נרצה לעשות משהו כדי לשנות דבר מה במציאות, או אפילו רק לנהל דיון על עתיד הסכסוך או עתיד המדינה - נהיה חייבים להבהיר שוב ושוב שלא מדובר, חס וחלילה, בפוליטיקה. הרי פוליטיקה זה של פוליטיקאים מושחתים, לא של אזרחים מעורבים. המרוויחים הגדולים מאותו תהליך, אם כך, הם הפוליטיקאים עצמם.
המצב הזה חייב להשתנות. צריך לקחת בחזרה בעלות על הפוליטיקה. הציבור, ובמיוחד הצעירים, חייבים להבין שהפוליטיקה היא של כולנו ואנחנו מחוייבים לה. מותר לכולם לדבר על פוליטיקה, וגם הזכות לעשות פוליטיקה לא שמורה רק לפוליטיקאים, היא של כולנו. אחרי שנחזיר לעצמנו את הזכות המוסרית לקיים דיונים פוליטיים אמיתיים, נוכל לקוות להשפיע על המציאות. כי רק מי שעושה פוליטיקה יכול לשנות אותה. אין דרך אחרת.
ד"ר לירן הרסגור היא מרצה בכירה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה
