הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1את הרומן "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן קראתי כאדם שבורח מבשורה. עוד לא הייתי אז אבא, אבל הסיפור על אמו של חייל שיוצאת למסע ברחבי הארץ כדי לברוח מהאפשרות שתקבל בשורה על נפילתו עורר בי פחד כל כך מצמית, כל כך עמוק, שככל שהתקרבתי לסוף ידעתי שלבי לא יעמוד בזה. עזבתי את הספר שני פרקים לפני סיומו, ומעולם לא פתחתי אותו שוב. השבוע, התחושה הזו הכתה בי מחדש, הפחד המשתק הזה, מהרגע שלא נעמוד בו. והבנתי שזה לא רק אני. אבות ואמהות בורחים מבשורה. שכנים בורחים מבשורה. חברים. מכרים. עמיתים לעבודה. עם שלם בורח מבשורה.
ביום שני בבוקר רכבתי לעבודה על האופניים שלי. הטלפון לא הפסיק לרטוט מהודעות, כל כך הרבה שנאלצתי לעצור. שטף ה"הכל בסדר איתכם?" שמצאתי בו גרם לי להבין שקרה משהו גדול בירושלים. ככה הבנתי, וכך, בבת אחת, הזמן חזר לאחור.
שוב הייתי בימי האינתיפאדה השנייה, בן 20 וקצת, חייל צעיר, עומד בטרמפיאדות ברחבי ירושלים. פעם בצומת הגבעה הצרפתית, פעם בתלפיות. היד על הנשק, העיניים דרוכות, מחפשות מאין יבואו המחבלים. ועוד אחורה, אמצע שנות התשעים, אני נער, ואוטובוסים מתפוצצים. בירושלים, בתל אביב, בעפולה, בבית ליד. פחד המוות בעלייה לאוטובוס זכור לי בגוף עד היום. הערנות, הדריכות, המתח. המבטים של כל הנוסעים, ננעלים על כל אדם שלובש בגדים ארוכים ביום חם. המחשבות על האיברים הכרותים. האימה שמלווה את האקראיות, את הארעיות.
ועוד אחורה. אני ילד, אולי בן 8, בדירה של סבא וסבתא שלי בפתח תקווה, ואבא שלי נכנס פתאום, חוזר מהמילואים. לבוש מדים, עם זקן גדול שמעולם לא ראיתי על פניו עד אז. אני זוכר אותו מספר לי על הסמטאות. על הסיורים. על האבנים. על הקסדות. אני זוכר את המעטפות החומות עם החותמת המשולשת. זוכר את הסיפור שלו על איך בוחרים מי יוצא הביתה בשבת. זוכר את השירים בבית הספר היסודי, בימי הזיכרון, על הילדים שאבא שלהם בשמים. זוכר את הבעתה, שאולי יום יבוא וגם אני אהיה אחד מהם.
עליתי בחזרה על האופניים והמשכתי לרכוב לעבודה. המערכת של כאן נמצאת בקצה גבעת שאול, שכונה שרוב תושביה חרדים. ליד הכניסה לסניף רמי לוי חלפתי על פני אשה צעירה בכיסוי ראש, שהחזיקה טלפון וזעקה זעקות שבר והתייפחה מרות. אשה אחרת ניסתה להרגיע אותה. "מתי זה קרה? את בטוחה? מי אמר לך?", הספקתי לשמוע אותה שואלת בעודי חולף על פניהן. עם בורח מבשורה.
אנחנו מנרמלים את כל הדברים הלא נורמליים משום שאנחנו מנסים להיות נורמלים. אנחנו מנסים לחיות את חיינו, ואנחנו משלמים על כך מחיר כבד, בריאותי, נפשי, חברתי, תרבותי
1 צפייה בגלריה
הטנק בגן יד לבנים בפתח תקווה. אין שום דבר נורמלי באמת בילדות שבה זה היה המשחק שלנו
(צילום: ד"ר אבישי טייכר)
2בערב ישבנו בסלון, היא, אני והבן הבכור שלנו. הוא תכף בן 16. שאלתי אם דיברו איתם בבית הספר על... ועוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא השלים אותו: "על הפיגוע? כן. זה נורא". הוא שאל איך יכולה להיות שנאה כל כך יוקדת שגורמת לאנשים לעשות מעשים כאלה. דיברנו על זה, שיתפנו בתפיסות העולם השונות שלה ושלי, ניסינו לתת פשר למציאות שלנו. ובסוף השיחה הבן שלי אמר: "אבא, אני קצת פוחד לעלות על אוטובוסים עכשיו".
שנינו הבטנו בו, ולא כל כך ידענו מה להגיד. בסוף עניתי: "אתה צודק, בגילך גם אמא ואני פחדנו לעלות על אוטובוסים". ומיד נזכרתי איך כנער מרדן הייתי מתכסח עם אמא שלי, צועק עליה שמוכרחים לחיות את החיים, שאסור להיכנע לטרור כי זה בדיוק מה שהם רוצים, שנפחד לחיות. והנה, ממרחק שנים, סוף כל סוף אני מכיר בפחד שאחז בי אז. שאוחז בי עכשיו.
השבוע האיום הזה, בין הפיגוע להרוגים בעזה, גרם לי להבין שכל חיי היו בריחה מבשורה, אם לא שלי אז של הוריי. 45 שנה לא נורמליות. כאילו כן: היתה לי ילדות נורמלית, עשיתי דברים נורמליים שילדים נורמלים עשו בשנות השמונים והתשעים, היו לי אופני BMX צהובים, טיפסתי עם הילדים השכנים למאחורה של משאית התנובה של אבא של תהילה, בשבתות רק הרעש של מחבטי השטיחים הפר את השקט בזמן שאמא ואבא ישנו.
אבל זו היתה רק אשליה, בחסות הניסיון הנצחי של ההורים שלנו לחסוך מאיתנו את צער העולם, את הטירוף שכרוך בלגדול בישראל. כי אני זוכר גם שבגן הילדים היה בור ביטחון, ולא הבנתי למה צריך אחד כזה. ואני זוכר כמה אהבתי לטפס על הטנק בגן יד לבנים. ואני זוכר את הפחד באזעקות במלחמת המפרץ, את הסיוטים שעשו לי סרטוני ההסברה על הנשק הכימי של סדאם חוסיין, את תרגולי הירידה למקלטים בבית הספר. אני זוכר היטב את הפיגועים האינסופיים, האינסופיים, במשך כל שנות נעוריי, כשהוריי כבר לא היו יכולים לסוכך עליי מפני המציאות. 45 שנה במדינה הזו בלי רגע אחד נורמלי, בעצם.
ועכשיו אני אבא. ואני מנסה לגונן על ילדיי. ובעודי עושה זאת, תוך כדי השיחה עם הבן, מגיעה עוד בשורה, על ארבעה הרוגים בעזה. אני קורא את הפרטים. את השמות. את הגילים. ואני מביט בתמונות. הם ילדים. ילדים ממש. שלוש־ארבע־חמש שנים מעל הבן שלי. גם הם הלכו לתנועה. גם הם חונכו לאהוב את המדינה. גם להם היתה תשוקה אינסופית לחיות. גם הם חלמו לגדול ולגלות את העולם.
3אני לא מסיר שום אחריות מההנהגה הנוכחית — יש לנו ממשלה כושלת שממיטה עלינו אסון אחרי אסון. אבל אני לא חושב שאם מחר היתה עולה ממשלה אחרת החיים בישראל היו נהפכים לשלווים ורגועים. שורשי הסכסוך עמוקים, ואני לא יודע איך לפתור אותו. לא יודע איך פותרים קונפליקט שרווי בכל כך הרבה שנאה, מכל הכיוונים, שלכל כך הרבה גורמים יש כל כך הרבה אינטרסים להמשיך ללבות אותו, כולל בימים אלה. אבל אני לא אמור לדעת איך לפתור את זה. לשם כך יש מנהיגים. כלומר, אמורים להיות. מנהיגים עם תבונה, עם ניסיון, עם ידע, עם אומץ וראייה לרוחב ולרוחק, חזון מה שנקרא, עם מחשבה יצירתית, שיתעקשו לחשוב על רעיונות ולהציע פתרונות ולעבוד מול כל האחרים עד שתהיה תוכנית ברורה וקוהרנטית כדי לסיים את זה. כדי שמתישהו יהיה אפשר לחיות כאן חיים נורמליים.
למרבה הצער, היחידי שראיתי מציע איזושהי תוכנית הוא בצלאל סמוטריץ'. והוא מציע להגלות את תושבי רצועת עזה, ליישב אותה ביהודים ולספח אותה למדינת ישראל. גם את רוב יהודה ושומרון הוא רוצה לספח. יש לו חזון, בהחלט, שבו ישראל היא הריבון על כמעט כל השטח שבין הירדן לים. הפלסטינים, מבחינתו, יכולים לוותר על שאיפותיהם הלאומיות ולבחור לגור במדינת ישראל, אבל לא כאזרחים ואפילו לא כתושבים, אלא במין מעמד לא מוגדר (מתישהו, בעתיד המאוד רחוק, אם יתנהגו יפה, יהיה אפשר לדבר על תושבות ואזרחות) — או שהם יכולים להגר למדינה אחרת (בעזרת ישראל). זו תוכנית ברורה, רק שהיא אפרטהייד בהגדרה, ותמיט על ישראל עוד אסונות. אבל זו תוכנית.
איפה התוכנית האלטרנטיבית? מראש הממשלה עד ראש האופוזיציה, איפה התוכנית האלטרנטיבית? לא רק ליום שאחרי המלחמה בעזה; בכלל. התוכנית לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני. התוכנית למזרח תיכון חדש. לא שתי מדינות — אם היה בכלל רגע בהיסטוריה שבו זה היה אפשרי, הוא חלף, כנראה באשמת שני הצדדים — וגם לא אשליות על היפרדות שאינה ישימה. מה התוכנית האלטרנטיבית האמיתית, זו שלא מבטיחה מלחמת נצח? למישהו יש תוכנית כזו? יש מנהיגים שמסתובבים כאן שיודעים להציע משהו שיאפשר חיים נורמליים, עם שלבים ברורים של איך מגיעים לשם? לא סרטון שהכנתם ב־AI שמראה ריביירה מדהימה על החוף של עזה, משהו אמיתי. יש למישהו משהו? הלו? מישהו שומע אותי?
4השבוע, בניו זילנד, המדינה כולה רעשה: שלושה ילדים, שנחטפו בידי אביהם וגודלו ביערות, נמצאו אחרי ארבע שנים של חיפושים ומרדפים. זו פרשה שהתחילה מסכסוך בין ההורים, עד שהאב נעלם עם הילדים, והשבוע נתפס ונורה כשניסה לשדוד חנות. ארבע שנים של חיפושים, ארבע שנים שבהן ניו זילנד היתה עסוקה בסיפור הזה כמעט ללא הפסקה. אלה החדשות שם.
זה לא שאין משברים בניו זילנד. המדינה מתמודדת עם אינפלציה גבוהה, עם מחירי דיור מאמירים, עם אי־שוויון עמוק שנוגע בקצוות חשופים של ההיסטוריה המקומית, עם בריחת מוחות. גם באוקלנד יושב איזה גבר באמצע חייו ומנסה להבין איך מתמודדים עם הבן המתבגר שלו, ומה לעשות עם ההורים המזדקנים שלו, ואם אי פעם יצליח לקנות דירה. אלה בעיות שאנשים רבים במדינות רבות בעולם מתמודדים איתן. אבל להבדיל מאיתנו, הם לא מתמודדים עם הבעיות האלה בעודם חיים בתוך טראומה מתמשכת, בערך מאז שנולדו.
לחיים כאלה יש מחיר, בריאותי, נפשי, חברתי, תרבותי. השבוע דיברתי עם חבר שטען שאנחנו מנרמלים דברים שאסור לנרמל, דברים שבשום מדינה נורמלית לא היו עוברים עליהם לסדר היום. אני אמרתי שאנחנו מנרמלים את כל הדברים הלא נורמלים האלה רק משום שאנחנו מנסים להיות נורמליים. אנחנו מנסים לחיות את חיינו, ואנחנו משלמים על כך. נשלם תמיד. במו ידינו אנחנו יוצרים חברה קהת חושים, ועם עצבים רופפים. אנחנו אדישים לסבלם של אחרים, אבל כל כך עצבניים בכביש שהיינו מוכנים לרצוח את ההוא שחתך ועוד נופף לנו באצבע משולשת מהחלון. אנחנו מדפדפים כותרות ופוסטים מלאי זוועות כאילו כלום, וצורחים על מישהו שמעז לומר לנו משהו בתור לקופת חולים. אנחנו לא יכולים כל הזמן כל הזמן לחשוב על החטופים, ההרוגים, הלוחמים, הפצועים, הניצולים ועל הנעשה בעזה, ובכל זאת זה כל הזמן יושב איפשהו. אנחנו חושבים שאנחנו מצליחים להרוויח קצת שקט בלי כל זה, אבל אנחנו באי־שקט תמידי, אינסופי.
כמה זמן אפשר להחזיק ככה? ואיך? אני לא יודע אם אני יכול לעמוד בזה יותר. אין לי רצון לחיות בשום מקום אחר, וגם אין לי אפשרות. אני בסך הכל רוצה לגדל פה את ילדיי, ולתת להם אפשרות לחיים נורמליים. עם בעיות נורמליות, וכעסים נורמליים, ופחדים נורמליים. זהו. אין פאנץ'.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
