הסופרת נורית גרץ: "אם החיים שלי נגמרים, יישארו אלה שכתבתי"
הגיבורה של ספרה החדש של נורית גרץ סובלת מדמנציה, והתפוררות הזהות שלה היא אלגוריה לחברה הישראלית המתפרקת. בגיל 85 הסופרת והחוקרת המוערכת עדיין רוצה הפי אנד לסיפור שלנו כאן, גם אם הדור של הבנות שלה כבר ויתר על החלומות
"הספר התחיל גרץ בגינת ביתה במוצא. "אני חיה כפול, את החיים שלי ואת מה שאני כותבת"מהדברים הנוראיים שהדהדו בראש שלי ב־7 באוקטובר", אומרת נורית גרץ על "הספר שכבר לא ייכתב" – ספרה החדש. הסופרת וחוקרת הספרות לימדה שנים רבות במכללת ספיר בנגב והכירה היטב את הסטודנטים ובני משפחותיהם, רבים מהם תושבי העוטף. "משפחת קדם שנרצחה בניר עוז, הילדה שצועקת למחבלים 'תעזבו אותי, מחר יש לי בית ספר' – המראות לא עזבו אותי. מצד אחד, אני חייבת לשכוח, אבל הרי אסור. מצד שני, אין ברירה אלא לשכוח ולהמשיך לחיות. על הפרדוקס הזה כתבתי, בין הצורך לזכור והצורך לשכוח. הדרך הכי טובה להפוך את המראות המזעזעים האלה למשהו שכבר התקיים ועבר היא לכתוב על זה. כל דבר שמהדהד לי בראש הופך לסיפור אם הוא מספיק מעניין. אני חיה כפול – את החיים שלי ואת מה שאני כותבת".
ב"ספר שכבר לא ייכתב" (דביר כנרת זמורה) כותבת גרץ מעין דיאלוג בינה לדמות בדיונית של אשה הסובלת מדמנציה. הן מתעכבות יחד על המציאות הישראלית עוכרת השלווה, ונשענות על פיגומי הספרות – שירים של נתן זך, חיים גורי ודוד אבידן וגם יהודה הלוי ולורקה. בספר הדמנציה אינה רק מצב נוירולוגי אלא מצב נפשי, קיומי, אולי בכלל לאומי. זו אשה שכבר אין לה כמעט נגישות למי שהיא היתה ומצויה במשבר זהות. הנמשל די ברור. "זהות מורכבת מהזיכרונות ומהחלומות שלנו, מהדברים שאנחנו עושים עכשיו. זהות היא זמן, זו הביוגרפיה שלנו", אומרת גרץ. "אם אין לה עבר ואין לה עתיד והיא לא חיה בזמן, הזהות שלה נעלמת".
"הדור של היום חי בהווה"
גרץ (85) נולדה בירושלים. היא כתבה דוקטורט בספרות באוניברסיטת תל אביב, לימדה באקדמיה ופרסמה ספרי מחקר בספרות ובקולנוע. ב־1963 פגשה בפריז את הסופר והעיתונאי עמוס קינן, ולהם נולדו שתי בנות, העיתונאית והסופרת שלומציון קינן והזמרת רונה קינן. היום מתגוררת גרץ במוצא עילית, בבית הוריה. אל הפרוזה הגיעה כשהחליטה לספר על אמה דבורה ויחד הן כתבו ב־1997 את הספר "אל מה שנמוג". כבר אז גיבשה גרץ את הז'אנר המשלב תיעוד ובידיון שאיתו היא מזוהה כל כך, היא יודעת לקחת חומרים היסטוריים וביוגרפיים ולהפוך אותם לסיפור חי. ב־2008 פרסמה את "על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", ואחריו את "ים ביני לבינך" על רחל המשוררת.
1 צפייה בגלריה
הספר. "אני אומרת לעצמי מה שאני אומרת לגיבורה שלי - אל תדאגי כי פשוט לאט לאט הכל ייעלם וייגמר ממילא"
בדרך כלל את כותבת על דמויות אמיתיות. למה?
"מצד אחד, אני חיה במציאות ואין לי טענות נגדה. היא בסדר, מאפשרת לי לחיות טוב ויש בה דברים מעניינים. למה חייבים לברוח אל הבידיון ולהתרכז במשהו שאיננו? מצד שני, המציאות עצמה לא מספיק מעניינת, מה עם הדמיון? מה עם לרחף, לזכור, להתגעגע, מה עם כל מה שמעבר? לכן אני לוקחת דמות מהמציאות אבל גם מאפשרת לה לרחף מעליה".
יש לך מחשבות על דמנציה, שיטיון, זיקנה?
"אם לא היו לי מחשבות כאלה, לא הייתי כותבת על זה. אבל אני אומרת לעצמי מה שאני אומרת לגיבורה שלי - אל תדאגי כי פשוט לאט לאט הכל ייעלם וייגמר ממילא. מה יש לדאוג? ואם החיים שלי נגמרים, יישארו החיים שכתבתי".
הגיבורה שלך, כמה שהיא מנותקת, עדיין הולכת להפגנות.
"היא לא לגמרי מטומטמת, אחרת אי אפשר היה לכתוב עליה. בראתי אותה בשביל להגיע למקום שבו אדם יודע וגם שוכח. הכנסתי אדם לתא מבודד, רציתי לתת לה את הבדידות האקזיסטנציאליסטית הזאת. היא נזרקת לעולם ועומדת לעזוב אותו, ובין זה לזה – מה היא עושה? איך היא מתמודדת? הבעיה שהתחלתי לחיות בתקופה שהיתה משאת נפש, חיינו את חיי היומיום אבל ידענו שיש אפשרות לחברה אחרת, טובה יותר, צודקת, מין אחרית הימים כזאת. על זה חיינו. אז היתה מהפכה והוקמה המדינה, וראינו לאן החלומות האלה הובילו. הדור של היום, של הבנות שלי ושל התלמידים שלי, חי בהווה – בלי חלומות. אין חלום על חברה אחרת. לי זה נראה קצת מוגבל, סגור".
אני מרגישה שאני ובן גביר לא מאותו עם, אפילו לא מאותו גזע. אמא שלי עלתה לארץ ב־1933 מפולין, הגיעה ליפו, וראתה משהו אחר. על זה גדלתי. המכלול הזה נשבר"
ההוויה הישראלית ספוגה בספר. התפוררות התודעה של הגיבורה נראית כמו אנלוגיה להתפוררות החברה הישראלית.
"אולי התפרקות, זה קצת יותר חלש. הרוח המאחדת נעלמה. פעם היתה מטרה משותפת בתוך כל הטירוף. היה שמאל, ימין וכל האפשרויות – והיה משהו משותף מאחד. היום אין. אני לא מרגישה שאני ובן גביר מאותו עם, אפילו לא מאותו גזע. חושבת על אמא שלי שעלתה לארץ ב־1933 מפולין, הגיעה ליפו, וראתה משהו אחר. על זה גדלתי – לבנות כאן חברה חדשה שיושבת על אדמתה, עם אידיאולוגיה לאומית שהיא גם אנושית וחברתית. המכלול הזה נשבר".
מה הולך להיות פה?
"הולך להיות נהדר, אני רוצה הפי אנד לסיפור. השאלה מה הכוח ומה אפשרויות ההתחברות של אלה שלא מאמינים בביאת המשיח".
את כותבת בספר גם על האסון שהומט על עזה.
"עסקתי בקולנוע פלסטיני, כתבתי על זה ספר, וכל הסרטים שאני מכירה היו לי בראש – על המצב שהיה לפני 7 באוקטובר, ואולי הוביל אליו. למשל סרט של ראשיד משראווי על משפחה במחנה פליטים שמתחיל רע כשאין מה לאכול והמצב קשה, ואז מגיע משהו יותר גרוע – לוקחים את הבן. ואז אחד מהם נהרג. זה רק מידרדר, אין לזה תחתית. זה משקף את המציאות שם – חיים ללא תחתית, מכל רע נהיה יותר רע ואתה לא יודע מתי זה ייגמר".
את עדיין מאמינה באפשרות לשלום?
"חייבת להאמין. לפעמים אני אומרת שבאנו לשכונה לא טובה, לא רצו אותנו כאן, החלום הציוני זה לא החלום שלהם. אבל שנים האמנו שנוכל להושיט יד ולהתפשר על שתי מדינות. זה עוד לא קרה, אבל אולי זה עוד יקרה. למה לאבד לגמרי תקווה?".
גרץ כותבת עכשיו ספר ילדים עבור הנכד שלה וממשיכה לכתוב את הדבר הבא, שעוד אין לו שם אבל יש בו המשך הדיאלוג שלה עם המתים. "התחלתי שיחות עם חיים גורי ואפילו עם באך, למה קוצר הנשימה הזה ביצירות שלו, הוא תמיד רץ לאיזה מקום וגם לך נעצרת הנשימה".
יש לך געגוע למתים שלך?
"לעמוס בוודאי, אני כל הזמן שומעת אותו מגיב. היתה לו תערובת של שנאה ואהבה. הוא אמר 'אני בנאדם שונא. יש דברים שאני שונא, יש דברים שאני מתעב, יש דברים שאני לא יכול לסבול – אבל כל זה מתוך אהבה'. כולם תמיד שאלו אותי איך אני חיה איתו, אבל האמת היא שזה היה קל כי בעומק הוא היה איש טוב".
