פרשנות
מיונתן אוריך ועד בצלאל זיני: הגבול הדק והמסוכן שבין בצע כסף לסיוע לאויב
שופטת העליון גילה כנפי-שטייניץ סירבה לראות בבצלאל זיני ושאר נאשמי פרשת הברחות הסחורות לעזה “ידו הארוכה של האויב”, בזמן שיונתן אוריך, יועץ צמוד לנתניהו, עובד עבור קטאר בזמן מלחמה. שתי הפרשות מעלות את אותה שאלה: איפה בדיוק עובר הגבול בין בצע כסף לפגיעה בביטחון המדינה.
בין שחרורו של יונתן אוריך לחיקו ולזרועותיו של ראש הממשלה נתניהו, ובין שחרורם למעצר בית של נאשמי ההברחות לעזה עוברים שני קווי דמיון מטרידים. העיקרי נוגע לשאלת החומרה הביטחונית שיש לייחס לשתי הפרשות. השני הוא הכסף - עד לאיזה שפל מוכנים אנשים לרדת כדי לעשות מכה ולגזור קופון נאה.
שופטת העליון גילה כנפי-שטייניץ דחתה את הפרשנות המחמירה של המדינה למשמעות ההברחות לעזה, שבה היו מעורבים בצלאל זיני ורבים אחרים. המשמעות הביטחונית שמציעה המדינה היא שמבצעי ההברחות שימשו "כידו הארוכה של האויב". ולמה? הם הם ידעו שהסחורה המוברחת "עשויה להגיע לידי גורמי טרור ובהם חמאס או מי מטעמם, ולשמש ולסייע לחיזוק כוחם ולקידום ומימון פעולתם".
השופטת דוחה את הפרופוזיציה המרשיעה הזו. היא שותפה להערכה "שמדובר בפרשה חמורה ומעוררת סלידה", והיא מוסיפה: "בשעה שאזרחי ישראל נאנקים תחת עול מלחמה, וחיילינו עודם נלחמים ברצועת עזה, בחרו המשיבים לעשות במלחמה קרדום לחפור בו על מנת לגרוף לעצמם רווחים אישיים". אבל, ההתנהגות הזו לא עולה, לטעמה, לכדי סיוע לאויב בעת מלחמה. לפחות לא במסגרת הסעיף של "סיוע לאויב במלחמה". גישה חומלת זו נעדרת כליל מעניינם של יורי הנורים ושורפי הפחים שמקבלים יחס של המסוכנים בטרוריסטים. כאן קובעת השופטת לטובת המבריחים שלא צפו את התוצאה לפיה הסחורות יגיעו לידי החמאס. את מה שיודע כל צרכן חדשות ממוצע, שאין כסף וסחורות שנכנסים לרצועה שהחמאס לא שם ידו עליהן, לא יודעים המבריחים שאחיו של אחד מהם, הלוא הוא ראש השב"כ, דוד זיני, חתום על חוות דעת לפיה ההברחות מסייעות לארגוני הטרור בהמשך פעילותם נגד מדינת ישראל.
אגב, בעמדתה של המדינה מצאתי עקיצה ראויה לציון - בין היתר, נכתב שם שיש להתייחס להברחה "כהחדרת מזוודות מזומנים לידי ארגוני הטרור". הנה, אפשר לקרוא כאן משהו לזכותם של המבריחים – הם לא עשו משהו שראש הממשלה נתניהו לא עשה. ולזכותם זוקפת השופטת עוד נקודה: "אציין כבר עתה", כותבת כנפי-שטייניץ,"כי לא נטען בכתבי האישום כי מי מן המשיבים (המבריחים – מ"ג) עמד בקשר עם ארגון הטרור או מי ממפעיליו, ואף לא כי הסחורות, או כל טובת הנאה מהכנסתן, הגיעו בפועל לידי ארגון הטרור". נו טוב, אם הם לא חתמו חוזים ישירות מול החמאס ,יש להניח לטובתם שלא היה להם שמץ של מושג שהסחורה תגיע לידיו.
לצמצם את הסיפור לכסף - לעצם ההעסקה בידי קטאר מבלי לגעת בחומרה הביטחונית - זה גם הסיפור של יונתן אוריך. וכאן הסיפור מוטרף הרבה יותר. יועץ תקשורת שמועסק בידי הליכוד ואישית צמוד לראש הממשלה ללא סיווג ביטחוני, מחלטר בזמן מלחמה לטובת קטאר שהאינטרס שלה הוא להשחיר בעיני ישראל את מצרים, בעלת ברית חיונית ואסטרטגית של ישראל. סכנה ונזק חמורים שבעתיים מכל הברחת סחורות לעזה או נור תועה שנחת בחצר בקיסריה. המדינה נמצאת במהלך חיפוש קדחתני אחר סעיף אישום מתאים תוך ההתלבטות מייסרת בשאלה האם אוריך הוא בכלל "עובד מדינה" שניתן ללכוד אותו בעבירת הסל של "מרמה והפרת אמונים". להבדיל מצחי ברוורמן שאין מחלוקת שהוא עובד מדינה וכפוף לפיכך לפרוצדורות ההשעייה של נציב שירות המדינה.
את חומרת המעשה של אוריך רק אחד היה מיטיב לתאר – בנימין נתניהו עצמו אילו האירוע היה בחצרו של ראש ממשלה שאיננו בנימין נתניהו. המהירות שבה חש לחבק את הבן האובד ששב ללשכה לאחר חודשים שבהם היה חטוף במנהרות השב"כ והמשטרה, מעידה על יושרו ויושרתו הפגומים; מעידה על נכונותו לחצות ולרמוס כל קו אדום; ומעידה גם על תרבות ארגון הפשע שפשתה בלשכתו – אוריך יחובק ויאותרג כל עוד הוא לא פותח על הבוס.
