דעות
כלכלת העתיד כבר כאן – וישראל לא יכולה להרשות לעצמה לפספס
העולם משקיע טריליונים בכלכלה נקייה וצומחת, בעוד ישראל ממשיכה לפגר בגלל כשלי משילות ותכנון
למרות התחושה הציבורית ש'העולם האט', הנתונים מציגים תמונה שונה לחלוטין. הכלכלה הירוקה כבר חצתה את רף חמישה טריליון דולר השקעה בשנה וצפויה להגיע לשבעה טריליון עד סוף העשור, על פי דו"ח הפורום הכלכלי העולמי מדצמבר 2025.
זו אינה עוד יוזמה סביבתית אלא הכלכלה החדשה עצמה המשקיעה ומפתחת תשתיות אנרגיה, תחבורה, חומרים, דיוק תעשייתי, רפואה אקלימית, ניהול מים ומזון, ומערכות אדפטציה (הסתגלות) שהופכות לחלק בלתי נפרד מהצמיחה הגלובלית. העולם זז קדימה בקצב מהיר, מטהר שרשראות ערך, מפחית סיכונים ומייצר יתרונות תחרותיים חדשים.
אנחנו כבר לא נמצאים בשאלת ה'אם', אלא בשאלת ה'מי' – מי יוביל, מי יגיב ומי יישאר מאחור.
בישראל, שנמצאת בשנים המורכבות ביותר מאז קום המדינה, הטיפול בהיבטי והשלכות משבר אקלים, לצד האתגרים הביטחוניים, פנימיים, גאופוליטיים בשילוב עם משבר ואתגר תקציבי עמוק נמחק לחלוטין מהדיון הכלכלי.
אך דווקא כאן, בתוך מורכבות יומיומית של ביטחון, צמיחה איטית וגירעון, מסתתרת הזדמנות אסטרטגית. שווקי האנרגיה, התשתיות, המים והחקלאות שבהם אנו חזקים מטבענו, עוברים שינוי מבני עולמי. סין בונה מחדש את ההובלה הטכנולוגית שלה, אירופה ממנפת את המשבר האנרגטי להתחדשות תעשייתית, וארה״ב מפעילה מנועי השקעה ענקיים דרך ה-Inflation Reduction Act חקיקה כלכלית תעשייתית עצומה של ממשלת ארה"ב (אוגוסט 2022), המעמידה כ-370 מיליארד דולר בתמריצים פדרליים שמטרתם לבנות מחדש את מנועי הייצור של ארה"ב בתחומי האנרגיה המתחדשת, סוללות ואגירת אנרגיה, רכבים חשמליים, מימן ירוק ועוד.
המוטיבציה המרכזית כבר אינה רק אקלים, אלא עצמאות אנרגטית, ביטחון לאומי ושרידות כלכלית. זו בדיוק נקודת התורפה והחוזקה של ישראל בו־זמנית.
המציאות מראה כי למעלה ממחצית הפליטות בעולם כבר ניתנות להפחתה בטכנולוגיות שהן כלכליות לחלוטין. סולאר, רוח, אגירה, חשמול תעשייתי ותחבורה חשמלית אינם העתיד - הם ההווה. כוחות השוק דוחפים קדימה, והחברות שפועלות בתוכו נהנות מצמיחה מהירה יותר, מעלות הון נמוכות יותר ופרמיית שווי בשוק ההון. המשקיעים כבר הבינו שהשקעה בפתרונות ירוקים היא לא פילנתרופיה, אלא צמיחה נקייה מסיכון רגולטורי ארוך טווח.
בעולם כזה, ישראל לא יכולה להמשיך להתייחס לכלכלה ירוקה כאל "נושא סביבתי". זו כלכלה טהורה, תחרותית, אסטרטגית.
ועם זאת, כאן מתגלה המתח הישראלי. מצד אחד, ישראל היא מעצמת טכנולוגיה עם יתרונות שאין לאף מדינה באזור, בהם, יכולות הנדסיות, ידע עמוק במים, אנרגיה מתחדשת שמסוגלת לספק חלק גדול מהביקוש הלאומי, מערכת יזמות שאין לה תחליף, וחברות גדולות שמבינות היטב את משמעותו של סיכון מערכתי. מצד שני, ישראל מתקשה לתרגם את היתרון הזה לצמיחה אמיתית בגלל כשל משילות בסיסי, בזה, תכנון אנרגטי שאינו מתכנס ליעדים, תהליכי רישוי שיכולים להימשך שנים, העדר הלימה ושיתוף בין רגולטורים, היעדר מדיניות תעשייה שתומכת בהקמת מפעלי ייצור מקומיים, ותקציב שמטפל ב"כיבוי שריפות" במקום בבניית יתרון תחרותי ארוך טווח. הפער הזה, בין היכולת לבין הביצוע הוא המקום שבו הכלכלה הירוקה יכולה לשנות מסלול.
אם ישראל תתמקד בכמה צעדים מדויקים, הכלכלה הירוקה תהפוך ממכשול למנוע צמיחה. זה מצריך התמקדות בתכנון אנרגטי מחייב שמביא ודאות ליזמים ולחברות חשמל; מסלול מהיר ומקוצר להיתרי מתקנים סולאריים ורוח; השקעה לאומית באגירת אנרגיה ובהרחבת רשת ההולכה; תכנית רב-שנתית לשיקום תשתיות והתאמתן לאקלים; פריצה לשווקים עולמיים של טכנולוגיות מים, חקלאות אקלימית וניהול נתוני אקלים; והפיכת התחבורה הציבורית לחשמלית ויעילה בקצב תואם את מדינות ה-OECD. כל אלה אינם "פרויקטים סביבתיים" אלא חלקים של אותה תפיסה שבונה את החוסן לאומי כבסיס לצמיחה.
כאשר מחברים את כל הרכיבים לכדי מדיניות אחת ולא כפריטים מפוזרים בתקציב, ישראל יכולה לייצר לעצמה יתרון אסטרטגי בעשור הקרוב. זהו לא דיון על סביבה; זהו דיון על עתיד הכלכלה הישראלית.
וחשוב להדגיש כי ישראל, בניגוד לחלק מהמדינות המובילות, אינה יכולה להרשות לעצמה לנהל את הכלכלה הירוקה כפרויקט נקודתי. הגאוגרפיה, הדמוגרפיה והמצב הביטחוני דוחפים אותנו להתבונן על המעבר האנרגטי והאקלימי לא דרך עיניים של אקטיביזם אלא של קיום.
כל שיטפון בקיץ, כל שריפה בחורף, כל עומס חום, הם לא אירועים נקודתיים אלא סימפטום המאיץ את עלויות המשק. בנק ישראל כבר התריע כי אי הסתגלות תייצר נזק שנתי של אחוזי תוצר. מנגד, השקעה חכמה בתשתיות ירוקות מניבה בעולם תשואות כלכליות משמעותיות לאורך זמן. זהו מנוע צמיחה נדיר בתקופה שבה מקורות הצמיחה המסורתיים נשחקים.
לכן השאלה אינה האם זה הזמן, אלא האם ישראל מזהה את הסכנה כהזדמנות. הכלכלה הירוקה היא תשתית לצמיחה יציבה, לחיזוק הביטחון האנרגטי, ליציבות פיננסית, לשימור יתרון טכנולוגי ולשיפור רווחת האזרחים. ובעיקר, היא דורשת את מה שאולי חסר לנו יותר מכל - היכולת לחשוב לטווח ארוך, לייצר מדיניות עקבית ולהסתכל על החוסן הלאומי כמכלול.
מי שיתייחס לכלכלה הירוקה כאל הוצאה ונטל יגלה שהיא עלות של קיפאון. מי שיתייחס אליה כהשקעה וכנכס, יגלה שהיא אחד המנועים המרכזיים של העתיד.
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הוא יו"ר הועדה המייעצת – מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן
