שמחון מזהה בעיה אמיתית בפנסיה - אבל מציע פתרון גורף מדי
ההצעה לבטל עד גיל 40 את הפרשת העובד לפנסיה עשויה להוסיף לצעירים מאות שקלים בחודש ולתקן מצב שבו בעלי שכר נמוך חוסכים יותר מדי ביחס לצורכיהם; אלא שהנתונים עצמם מראים שהבעיה מרוכזת בעיקר בשכבות החלשות - ולכן נכון יותר לקבוע הקלה לפי רמת ההכנסה, ולא לפי גיל בלבד
הרעיון שמציג פרופ' אבי שמחון לרפורמה בפנסיית החובה נוגע בבעיה אמיתית, ואפילו ותיקה: ישראל מחייבת צעירים לחסוך דווקא בשנים שבהן הכנסתם עדיין נמוכה יחסית, ההוצאות על ילדים, דיור ומשכנתה בשיאן, והערך של כל שקל פנוי גבוה במיוחד. במילים אחרות, המערכת הנוכחית עלולה לייצר מצב אבסורדי שבו משק בית צעיר מתקשה לסגור את החודש, אבל "חוסך" בכפייה כדי ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר דווקא בגיל הפרישה.
חשוב לזכור כי הבעיה איננה חדשה: מחקרים של בנק ישראל הצביעו כבר לפני יותר מעשור על כך שאצל חלק מבעלי ההכנסות הנמוכות החיסכון הפנסיוני הכפוי פוגע בהחלקת התצרוכת לאורך החיים ואף עלול לייצר יחס תחלופה גבוה מדי בגיל הפרישה. מחקר נוסף מצא שהעובדים שלא מיהרו להצטרף להסדר החובה היו דווקא אלה שעבורם החיסכון היה פחות כדאי מבחינה כלכלית. כלומר, לפחות בחלק מהמקרים הציבור לא נהג בחוסר רציונליות - אלא להיפך: הוא הגיב לתמריצים.
המספרים שמציג שמחון כעת רק מחזקים את האבחנה. יחס התחלופה נטו - ההכנסה בפנסיה ביחס לשכר ערב הפרישה - מגיע לפי הנייר ל־1.09 בממוצע. כלומר, הישראלי הממוצע יקבל כפנסיה 9% מעל ההכנסה השוטפת שלו כעובד. הוכחה ששמחון מתרכז בבעיה אמיתית. אך בשלושת חמישוני השכר הנמוכים - המספר מזנק ל־1.77, 1.27 ו־1.16. כלומר, משקי הבית החלשים ביותר יקבלו ביציאה לפנסיה עד 77% יותר משכרם, כאשר חלקם אינם סוגרים את החודש.
אז מגיעה ההצעה של שמחון: לבטל עד גיל 40 את הפרשת העובד, שעומדת כיום על 6%, תוך השארת הפרשות המעסיק והפיצויים. התוצאה, לפי הסימולציה, היא תוספת של כ־500 שקל נטו בחודש לצעירים. גם לאחר השינוי יחס התחלופה נטו הממוצע נותר 0.97. כלומר, היוצא לפנסיה יקבל כמעט את אותה הכנסה לעומת התקופה בה היה עובד.
הכיוון נכון וטוב ששמחון החליט לעסוק בנושא חשוב שישפר את הרווחה של האדם החלש והעובד. הבעיה מתחילה כשהופכים אבחנה דיפרנציאלית לפתרון גורף. לא כל בן 35 זקוק להקלה בחיסכון הפנסיוני, ולא כל מי שמתחת לגיל 40 נמצא במצוקת תזרים. עובד צעיר המשתכר שכר נמוך ומגדל ילדים אכן עשוי להפיק תועלת מאוד משמעותית מעוד כמה מאות שקלים בחודש. אבל עובד צעיר המשתכר היטב, בעל אופק שכר גבוה ויכולת חיסכון, הוא מקרה אחר לחלוטין. עבורו דחיית החיסכון עלולה להיות החלטה יקרה, משום שכסף המופקד בגיל צעיר נהנה מעשרות שנים של ריבית דריבית.
למעשה, הנתונים של שמחון עצמם מראים מדוע אסור ללכת לפתרון אחיד. לאחר הרפורמה יחס התחלופה נטו בחמישון הראשון עדיין עומד על 1.59, בשני על 1.12 ובשלישי על 1.01; לעומת זאת, בחמישון העליון הוא יורד מ־0.61 ל־0.53. השורה תחתונה: מדובר באוכלוסיות שונות לחלוטין עם צרכים שונים לחלוטין.
וזה בדיוק הכשל המרכזי בהצעה: היא משתמשת בגיל כתחליף להכנסה. פטיש 5 קילו כדי לטפל במזמר קטן. הסיבה מדוע נבחר משתנה הגיל ברורה: גיל הוא משתנה פשוט, שקוף וקל ליישום; אבל הוא אינו המשתנה הכלכלי החשוב באמת. לרשות המסים יש את הטכנולוגיות והמידע כדי לבצע את הדיפרנציאציה ואם הבעיה היא חיסכון יתר אצל בעלי הכנסה נמוכה, נכון יותר לבנות מנגנון דיפרנציאלי שמפחית או דוחה את הפרשת העובד גם לפי הכנסה. למשל, שיעור מופחת מתחת לרף שכר מסוים - ולא ביטול אוטומטי לכל העובדים עד גיל 40.
גם העובדה שהעובד יוכל לבחור להמשיך להפקיד אינה פותרת לחלוטין את הבעיה: בפנסיה, ברירת המחדל היא בעצמה כלי מדיניות. אם ברירת המחדל הופכת מחיסכון לאי־חיסכון, יהיו גם עובדים שכדאי להם לחסוך שלא יעשו זאת. וכאן יש הפסד "מיקרו" וגם "מאקרו": העובד מפסיד כסף יקר לזקנה, והממשלה מפסידה גם מקור למימון הפעילות שלה (חלק ניכר מהפנסיה מיועד לרכישת אג"ח של ממשלת ישראל המאפשרות לממן גירעון ששבר שיאים מאז הקורונה בגלל הפנדמיה ובגלל המלחמה).
שמחון מזהה בעיה אמיתית וטוב שהיא תטופל בהקדם. אך רפורמה טובה צריכה להיות מדויקת יותר: פחות פנסיה בכפייה למי שבאמת חוסך יותר מדי — לא פחות פנסיה לכל מי שטרם חגג 40.
