המועצה הלאומית לכלכלה: להפסיק את הפרשות העובדים לפנסיה עד גיל 40
המהלך שמציעה המועצה בראשות פרופ' שמחון, נועד להגדיל בכ-500 שקל בחודש את ההכנסה הפנויה של עובדים צעירים, בעוד הפרשות המעסיק יישארו ללא שינוי. ההערכות הן שהמחיר יהיה ירידה של כ-2,100 שקל בקצבה החודשית הממוצעת, אך ההצעה נשענת על הנחת פרישה בגיל 70 ומתעלמת מההשפעה של הריבית דריבית
המועצה הלאומית לכלכלה מציעה להפסיק את הפרשות העובדים לפנסיה עד גיל 40. זאת, במסגרת נייר עמדה שפרסמו ראש המועצה, פרופ' אבי שמחון, ואברהם זופניק. הנייר נשען על מאמר אקדמי שחיברו זופניק, פרופ' רמי יוסף וד"ר שנהב מלול, שעתיד להתפרסם בכתב העת "ביטחון סוציאלי". הרציונל מאחורי ההצעה הוא הקלה על צעירים המתמודדים עם הוצאות הדיור וגידול הילדים בשנים שבהן שכרם טרם הגיע לשיאו. לפי ההצעה, הפסקת ההפרשה תוגדר כברירת מחדל, כשההערכה היא לתוספת ממוצעת של כ־500 שקל נטו בחודש להכנסתם הפנויה בכל אחת מהשנים עד גיל 40. הזכות להפריש באופן וולונטרי תישמר.
ההצעה שמעלה שמחון — אחד מאנשי אמונו של נתניהו — אמנם מגיעה בעיתוי רגיש, כשישראל בעיצומה של מערכת בחירות, אך יישומה ייקח זמן ולא יתאפשר בפרק הזמן שנותר לממשלה הנוכחית.
החובה להפריש לפנסיה בישראל התגבשה בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני משנת 2008. הצו חייב לראשונה כל מעסיק ועובד להפריש לקרן פנסיה שיעור קבוע מהשכר, והשיעור עלה בהדרגה לאורך השנים עד שהתקבע על 18.5% בשנת 2017: 6% על חשבון העובד, 6.5% על חשבון המעסיק ו־6% נוספים מיועדים לפיצויים מצד המעסיק. משמעות הדבר היא שחלק ניכר משכר הברוטו של העובד "ננעל" כיום בחיסכון ארוך טווח, במקום לשמש אותו להוצאות שוטפות, וזאת כדי להבטיח את רווחתו בעתיד.
לפי המחקר, תחת המבנה הנוכחי הקצבה הצפויה לגמלאי הממוצע גבוהה מהכנסתו נטו לאורך מרבית שנות עבודתו. יחס התחלופה — כלומר היחס בין קצבת הפנסיה להכנסה ערב הפרישה — עומד כיום על 1.09 במונחי נטו, נתון הכולל בתוכו את קצבת האזרח הוותיק. משמעות הדבר היא שעל כל 10 אלף שקל בשכר הנטו ערב הפרישה, העובד הממוצע צפוי לקבל קצבה חודשית של 10,900 שקל נטו לאחר פרישתו.
בחלוקה פנימית, הנתונים חושפים פערים מעניינים. בשלושת החמישונים התחתונים של רמות השכר, יחס התחלופה במונחי נטו גבוה בהרבה ונע בין 1.16 ל־1.77. בנוסף, נשים צפויות ליהנות מיחס תחלופה גבוה יותר מזה של גברים — 1.24 נטו לעומת 0.98 נטו לגברים. הפער נובע מכך שרמות השכר של נשים נמוכות יותר לאורך חייהן התעסוקתיים, מה שמגדיל את משקלה היחסי של קצבת האזרח הוותיק בסך ההכנסה הפנסיונית שלהן. המערכת הנוכחית מייצרת אפוא ביטחון כלכלי ניכר בגיל מבוגר, לעיתים אף מתגמלת אוכלוסיות שכר נמוך מעבר לשכרן המקורי, אך גובה מחיר של פגיעה ברווחה בשנות העבודה הראשונות, שבהן ההכנסה הפנויה נמוכה והצרכים בשיאם.
על פי פרטי ההצעה, העובד ייפטר מהפרשותיו שלו לפנסיה עד גיל 40, אולם חובת ההפרשה של המעסיק — 6.5% לתגמולים ו־6% לפיצויים — תישאר בעינה. עובדים צעירים ימשיכו להיות מבוטחים ולצבור זכויות פנסיוניות לאורך השנים הללו, והחל מגיל 40 תחזור לחול עליהם חובת ההפרשה המלאה. המחיר הישיר של הצעד, על פי המחקר, יתבטא בירידה של הקצבה החודשית הממוצעת ברוטו מגיל הפרישה מ־17 אלף שקל ל־14.9 אלף שקל, וירידה של יחס התחלופה הממוצע נטו ל־0.97.
ואולם, המספרים האופטימיים במחקר נשענים על שורת הנחות עבודה שנויות במחלוקת. ראשית, המחקר מניח פרישה בגיל 70. נתון זה אינו מעוגן בחוק, העומד על 67 לגברים ועל תוואי עולה עד 65 לנשים. חישוב יחס התחלופה לפי גיל הפרישה החוקי משמעותו היא שנות צבירה מעטות יותר ושנות משיכה רבות יותר, מה שיחתוך משמעותית את הקצבה החזויה.
במקביל, אף שהמחקר מנסה לגלם משיכת פיצויים חלקית מהחיסכון או תקופות מעבר בין עבודות שבהן אין הפקדה, באמצעות הפחתת שיעור ההפרשה הממוצע מ־18.5% ל־16.5% לאורך החיים, ייתכן שמדובר בהערכת חסר כשמדובר בצעירים. עובדים בשנות העשרים והשלושים לחייהם נוטים להחליף עבודות בתדירות גבוהה ולמשוך את מלוא כספי הפיצויים. ללא הפרשת עובד (6%), ועם משיכת פיצויים מלאה בעת עזיבת עבודה (6%), העובד ייוותר בשנים הקריטיות ביותר עם הפרשת מעסיק לתגמולים בלבד (6.5%).
מעבר לכך, משמעות ההצעה היא ויתור על התקופה הקריטית ביותר לאפקט הריבית דריבית. מניעת הפקדות כספים בשנות העשרים והשלושים לחיי העובד מסרסת את יכולת החיסכון למקסם תשואות לאורך עשרות שנים. אין ספק שעבור משק בית צעיר, תוספת של 500 שקל לנטו (או 1,000 שקל לזוג עובד) היא בלון חמצן. היא יכולה למנוע שקיעה באוברדרפט והלוואות צרכניות יקרות, ואף להגדיל משמעותית את כושר ההחזר למשכנתה. תוספת של 1,000 שקל להחזר החודשי מתורגמת ליכולת לקחת כ־200 אלף שקל נוספים כמשכנתה. אולם, הטרייד־אוף כאן דרמטי: תמורת כושר המינוף בהווה, העובדים מקריבים מאות אלפי שקלים מהפנסיה העתידית שלהם, שכן הכסף שלא הופקד בצעירותם לא ייהנה משלושה או ארבעה עשורים של תשואות בשוק ההון.
המחקר מציע להגדיר את הפסקת ההפרשה כברירת מחדל, תוך שימור הזכות להפרשה וולונטרית. עם זאת, ניסיון מתחום הכלכלה ההתנהגותית מלמד כי הרוב המוחלט של החוסכים אינו סוטה מברירת המחדל, ולכן מרבית העובדים פשוט יפסיקו לחסוך.
שמחון וזופניק מסבירים כי בשונה ממדינות ה־OECD, המתמודדות עם הזדקנות מהירה המצמצמת את מרחב הגמישות של מערכות הפנסיה, ישראל נהנית משיעור פריון גבוה ומגיל חציוני נמוך, נתונים המספקים קרקע ליוזמות מסוג זה. המהלך אכן מציף מצוקה אמיתית של משקי בית צעירים, ואינו נולד בוואקום — כבר בעבר בחן בנק ישראל את סוגיית עודף החיסכון, אך הציע פתרונות נקודתיים וממוקדים לחמישון התחתון בלבד. ההצעה הנוכחית, לעומת זאת, קיצונית וגורפת: היא חלה על כלל האוכלוסייה ובוחרת בהסטה מוחלטת של כספים מחיסכון לצריכה, וזאת עשור בלבד לאחר שמערכת הפנסיה בישראל התייצבה על שיעורי ההפקדה הנוכחיים.
נכון לימים אלו, מסמך ההצעה מונח על שולחן משרד ראש הממשלה כנייר עמדה שבמועצה ינסו לקדם, ושסביר להניח שיזכה להתנגדות חריפה מצד גורמים במשרד האוצר. זאת לא ההצעה הראשונה של שמחון שצפויה להיתפס כשנויה במחלוקת: בתקופת הממשלה האחרונה ניסה שמחון לקדם תשלום פיצוי לנוטלי משכנתאות שההחזר החודשי שלהם התייקר בשיעור מסוים. קודם לכן קידם אפשרות של משיכה מוקדמת של כספי קרנות השתלמות — תחת אותו רציונל של אפשרות להסטת כספים מחיסכון לצריכה.
