ישראל עוד לא דיקטטורה. אבל היא כבר בדרך ל"דמוקרטטורה"
יש דמוקרטיה. יש דיקטטורה. ויש כנראה גם משהו באמצע - דמוקרטטורה. המונח אינו המצאה שלי. בעולם כבר נעשה שימוש במונחים דומים - democratorship באנגלית ו-démocrature בצרפתית, זאת בכדי לתאר תופעה מטרידה לפיה משטר לא מבטל את הדמוקרטיה, אלא משמר את המעטפת שלה ובתוכה מכרסם בהדרגה במהותה.
חשוב להדגיש כי דמוקרטיה אינה רק בחירות. גם משטרים שהתרחקו מאוד מערכים דמוקרטיים מקיימים בחירות, מחזיקים פרלמנט ומעבירים חוקים ברוב. המבחן האמיתי הוא מה קורה בין מערכת בחירות אחת לבאה אחריה: האם כוחו של השלטון מוגבל; האם מערכת המשפט עצמאית; האם שומרי הסף יכולים למלא את תפקידם ללא מורא; האם השירות הציבורי מקצועי; האם התקשורת חופשית; האם זכויות המיעוט נשמרות; והאם מי שמחזיק בכוח מכיר בכך שגם לכוחו יש גבולות.
כאן מתחילה הדמוקרטטורה.
היא אינה מגיעה בהכרח עם טנקים ברחובות או עם הודעה חגיגית על ביטול הבחירות. היא יכולה לפעול באמצעות חוקים, החלטות ממשלה, מינויים והצבעות בכנסת. כל צעד בפני עצמו מקבל הסבר, נימוק והצדקה. אלא שכאשר מחברים את הנקודות, צריך לשאול לא רק אם כל מהלך עבר בהליך פורמלי, אלא לאן מכלול המהלכים לוקח את המשטר.
כאשר מנסים להחליש את עצמאותה של מערכת המשפט; כאשר שומרי סף מוצגים כאויבי העם או כמכשול למשילות; כאשר הדרג המקצועי נדחק מפני נאמנות פוליטית; כאשר ביקורת נתפסת כבגידה; כאשר מוסדות המדינה נדרשים להתיישר עם רצונו של השלטון - אלה אינם בהכרח דיקטטורה. אבל אלה בהחלט מאפיינים שראוי לזהות כאשר הם מצטברים.
גם בתוך המפלגה השלטת ראוי להתבונן באותה עדשה. דמוקרטיה פנימית אינה מסתכמת בקיומן של בחירות מקדימות. כאשר כוח רב מרוכז בידי מנהיג אחד, כאשר שאלת השריונים והמינויים הופכת לכלי לביצור שליטה, וכאשר נאמנות למנהיג חשובה לעיתים יותר מעצמאות המחשבה - המנגנון אולי דמוקרטי, אבל התרבות הפוליטית נעשית ריכוזית יותר.
ויש עוד גבול שחשוב לשמור עליו וזהו הגבול שבין הנהגת המדינה לבין המעגל המשפחתי של מי שעומד בראשה. בני משפחה אינם נבחרי ציבור, אינם נושאים באחריות ציבורית ואינם כפופים למנגנוני הפיקוח החלים על בעלי תפקידים. לכן כל טענה בדבר השפעה שלהם על מינויים, החלטות או מהלכים פוליטיים מחייבת בדיקה ושקיפות. בדמוקרטיה, סמכות והשפעה צריכות ללכת יחד עם אחריותיות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות. הממשלה נשענת על רוב בכנסת. אלה עובדות חשובות, ואסור להקל בהן ראש. אבל הן אינן סוף הדיון בדמוקרטיה, אלא מהוות את תחילתו. מנדט מהציבור מעניק סמכות למשול; הוא אינו מעניק רישיון להסיר את המגבלות מעל כוחו של השלטון.
אפשר לתמוך בממשלה הזאת ואפשר להתנגד לה. אפשר גם להתווכח על כל אחת מהדוגמאות. אבל דווקא משום שהמילה "דיקטטורה" כבדה כל כך, כדאי להתבונן במה שקורה הרבה לפני שמגיעים אליה.
כי דמוקרטיות אינן נשחקות תמיד ברגע אחד. לעיתים הן נשחקות בסדרה ארוכה של צעדים, שכל אחד מהם מוצג כקטן, חוקי, זמני או הכרחי. עד שיום אחד מתברר שהמוסדות עדיין קיימים, הבחירות עדיין מתקיימות והמילה דמוקרטיה עדיין נאמרת, אבל משהו מהותי השתנה.
דיקטטורה מבטלת את הדמוקרטיה. דמוקרטטורה משאירה את המילה "דמוקרטיה" על השלט ומכניסה פנימה, בהדרגה, עוד ועוד מאפיינים של דיקטטורה.
הכותב הוא דירקטור ופעיל חברתי; עמית מחקר בכיר, מכון למדיניות ואסטרטגיה – (IPS), אוניברסיטת רייכמן
