הגיע הזמן לשנות דיסקט: כך מתנהלת המדינה מול נפגעי מסיבת הנובה
נפגעי פעולות איבה נאלצים להתמודד עם מסע בירוקרטי ארוך ומכאיב, במקום לקבל רשת תמיכה אמיתית מהמדינה. עו"ד אריה שילאנסקי מסביר מדוע הגיעה השעה לגישה אנושית ומקצועית יותר – ולמה חשוב להגיש את התביעות בזמן ובליווי נכון
מאז אירועי ה־7 באוקטובר 2023, אלפי ישראלים נפגעי פעולות איבה מצאו את עצמם מתמודדים לא רק עם זיכרונות קשים, אלא גם עם מערכת בירוקרטית נוקשה. אנשים שניצלו ממעשי טבח או ראו מוות בעיניהם נדרשים לשוב ולספר את סיפורם שוב ושוב בפני ועדות רפואיות, רופאים, פקידים – כאילו מדובר בנפגעי עבודה רגילים. במקום חיבוק ממלכתי, הם מקבלים חקירה קרה.
לאורך החודשים האחרונים ייצגתי לא מעט נפגעים ממסיבת "נובה" ומהעוטף, והפער בין ההצהרות הציבוריות לבין ההתנהלות בפועל פשוט בלתי נתפס. נדמה כי במוסד לביטוח לאומי "לא החליפו דיסקט". במקום לתת לאותם צעירים שקט נפשי, נדרשים הם למאבק נוסף – הפעם מול המדינה שאמורה לעמוד מאחוריהם.
אחת הפניות שנחרתו בזיכרוני הייתה של לקוחה צעירה, ששרדה את מסיבת הנובה. היא פנתה לבדה לביטוח הלאומי והוכרה תחילה עם10% נכות נפשית בלבד. כשהצטרפתי לטיפול בתיק, הבנתי שמדובר בעוול צורם. בדיון בוועדה הרפואית הבהרתי לאורתופד כי אין מקום לסכם את ההליך לפני שאופיע בפני הפסיכיאטרית שקבעה את הנכות. כשפגשתי אותה, היא אמרה לי – מבלי למצמץ – שהיא סבורה שכל מי שמגיע לביטוח הלאומי סובל מ“פיצואיטיס” ("מחלה" שגורמת לאנשים להוציא פיצויים מביטוח לאומי)".
שאלתי אותה כמה אחוזי נכות הייתה נותנת לסבי ולסבתי, שורדי השואה, לו היו מגיעים בפניה. יצאתי מהחדר נחרד מהגישה – והתברר שהיא העלתה את הנכות ל־30%. ערערתי על ההחלטה, ובסופו של תהליך ממושך נקבעה לנפגעת נכות של 60% לצמיתות בגין מצבה הנפשי, פיברומיאלגיה ונכות אורתופדית.
מקרה נוסף שחשף את נוקשות המערכת היה של זוג קשישים שביתם נמחק כליל מפגיעת טיל בליסטי בתחילת מלחמת "עם כלביא". השניים איבדו את כל רכושם, אך כשביקשו הכרה כנפגעי איבה פגיעתם הנפשית - נדחתה. גרוע מכך – מכתב הדחייה נשלח באופן בלתי יאמן דווקא אל אותו בית שנחרב, ולכן כלל לא ידעו על הדחייה ושעליהם לערער תוך 60 יום. כשנכנסתי לתמונה, הגשתי ערעור לבית המשפט המחוזי, תוך טענה שאין לראות במכתב שנשלח לכתובת הלא קיימת “המצאה כדין”. הם בכלל חשבו שאבד המועד האחרון ושלא ניתן לעשות דבר, מתוך חוסר ידיעה.
שני הסיפורים הללו ממחישים את הבעיה העמוקה שבבסיס ההתנהלות – היעדר גישה אנושית. לנפגעי מסיבת הנובה היה צריך להעניק נכות מלאה לחמש שנים לפחות ,כדי שיוכלו להירפא בשקט ובביטחון כלכלי, בלי ועדות חוזרות וחקירות מכאיבות. רק לאחר תקופה כזו אפשר לבדוק מי החל להתאושש ומי עדיין זקוק לתמיכה. במקום זאת, נאלצים הנפגעים מתמודדי הנפש להתייצב שוב ושוב מול רופאים שאומרים להם אמירות פוגעניות כמו “אתה לא נפגע הנובה הראשון שמגיע אלינו”, כאילו מדובר בעומס אדמיניסטרטיבי ולא בבני אדם שחייהם נהרסו.
יש לזכור כי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה נועד להגן כלכלית על אזרחי ישראל מפני נזקי הטרור. נכון שהיו מקרים רבים שבהם הביטוח והרשות המאשרת פעלו לטובת הנפגעים, אך לדעתי יישומו כיום רחוק מהחזון. כדי למצות זכויות חייבים להגיש את התביעה בזמן – בתוך שנה ממועד הפגיעה – ולצרף את כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים. כל טעות או עיכוב עלולים לגרום לאובדן זכויות משמעותי. הרבה לא יודעים שאם מגישים תביעה חדשה לאחר שתביעתם הקודמת נדחתה ולא ערעור על הדחייה, הרי שהם יכולים לאבד תשלומי רטרו רבים אילו יוכרו בתביעת מחדש.
מניסיוני, ליווי משפטי נכון כבר מהשלב הראשון עושה את ההבדל בין תוצאה שולית לבין הכרה מלאה וזכויות רחבות הרבה יותר.
אבל מעבר להיבט הפרוצדורלי, המדינה חייבת להפוך את נקודת המבט: נפגעי איבה אינם “עוד תיקים רפואיים”. הם אנשים שחוו את תמצית האימה האנושית. רופאים ופקידי ביטוח לאומי צריכים לעבור הכשרה ייעודית שתאפשר להם לפעול ברגישות ובאמפתיה, תוך קיצור ההליכים ומתן גיבוי מלא לנפגעים.
עדיין לא מאוחר לתקן. החברה הישראלית הוכיחה לא פעם את יכולתה לחבק את מי שנפגע למענה – עכשיו תור המדינה לעשות זאת.
מאת עו"ד אריה שילאנסקי, מייסד המשרד ומומחה בתביעות ביטוח לאומי ובמימוש זכויות נפגעי פעולות איבה, אריה שילאנסקי, משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
