פרשנות
סמוטריץ' משחק בבנקאות הפלסטינית - ומסכן את הבנקים בישראל
שר האוצר מעכב כבר ארבע שנים את הקמת הגוף הממשלתי שאמור להחליף את הפועלים ודיסקונט בקשר עם הבנקים הפלסטיניים. בכך הוא משאיר על הבנקים הישראליים סיכון משפטי ובינלאומי שעלול לפגוע גם ביכולת המשק לסלוק תשלומים בדולרים. נתניהו, שמחזיק בסמכות לעצור את המחדל, בוחר שוב לא להתערב
יש טעות אחת שחוזרת כמעט בכל דיווח על משבר הבנקאות המתכתבת מול הבנקים הפלסטיניים, והיא הופכת את הסיפור על ראשו. הטעות היא ההנחה שהחקיקה התקועה - שנועדה לאפשר לחברה ממשלתית לסלוק ולהעביר תשלומים בין הבנקים הפלסטיניים למערכת הבנקאית בישראל, במקום בנק הפועלים ודיסקונט - היא מהלך כלכלי שמיטיב עם הרשות הפלסטינית. ההיפך הוא הנכון - המהלך הוא כל כולו ביטחוני ומיועד למנוע את האיום האסטרטגי המרכזי על ישראל: מימון טרור.
זו לא פרשנות, אלא העמדה הרשמית שגיבשו ממשלת ישראל וגורמי הביטחון – תחת נתניהו והליכוד - והיא הסיבה שהקבינט המדיני-ביטחוני מאשר את הסדר השיפוי מחדש שוב ושוב, לפעמים בתדירות של פעם בשלושה חודשים. ההיגיון פשוט: מערכת בנקאית פלסטינית מתפקדת, מפוקחת ומחוברת לישראל היא מערכת שאפשר לעקוב אחריה.
כשמפרטים מה בדיוק עומד להיפגע, מבינים את עומק הסיפור: 100% מהדלק שצורכים הפלסטינים מגיע דרך ישראל, 93% מהחשמל וכשליש מהמים. מנגנון הסליקה הזה אינו מתנה לרשות הפלסטינית - הוא הכלי שבאמצעותו ישראל שולטת במה שנכנס ובמה שיוצא. פרוטוקול פריז, ולא הסכמי אוסלו, הוא שבנה את המבנה הזה, וישראל מעולם לא הביעה עניין לצמצם אותו. ויתור עליו אינו לחץ על הרשות - הוא ויתור על שליטה. יתרה מזו, מערכת שקורסת מייצרת ואקום, והוואקום הזה מתמלא במזומן, בצ'יינג'רים, בערוצי סחר לא מפוקחים ובקריפטו. אלה בדיוק הצינורות שמימון טרור נע בהם.
בנובמבר 2024 הצביע הקבינט הביטחוני, בהובלת ראש הממשלה נתניהו (ושר האוצר בעצמו) בעד הארכת השיפוי בשנה. השר היחיד שהתנגד היה איתמר בן גביר, שגרס באופן עקבי שיש להקריס את הרשות. הוא לפחות עקבי. סמוטריץ' יושב באותו קבינט. הוא שומע את ההערכות. הוא חתם עליהן. ובמקביל, במשך ארבע שנים הוא לא קידם את החקיקה שהממשלה שהוא חבר בה החליטה עליה. וכאן מגיע החלק שאמור להדאיג לא את רמאללה, אלא את מחזיקי הפיקדונות בתל אביב.
הסיבה שהוחלט מלכתחילה להקים גוף נפרד לניהול הקשר הפיננסי עם הבנקים הפלסטיניים לא הייתה בירוקרטית - היא הייתה ניהול סיכונים. חוק טיילור פורס האמריקאי, שאושר ב-2017, אוסר על גופים פיננסיים אמריקאים ובינלאומיים לקיים קשר עם בנקים ברשות הפלסטינית, וקובע שקשר כזה חושף אותם לתביעות בגין סיוע לטרור. הכללים הגלובליים בתחום אינם דורשים כוונה. די בכך שבנק העביר כסף לחשבון שהתברר בדיעבד כשייך לפעיל טרור - גם אם סבר שמדובר בחקלאי - כדי שימצא את עצמו מודר ממערכת הבנקאות העולמית.
הרעיון של הפרדה לגוף ייעודי נועד לבודד את הסיכון הזה. לשים אותו בקופסה אחת, מוגדרת, ממשלתית, שאם היא מתפוצצת היא מתפוצצת לבד. כל עוד החקיקה לא עוברת, הסיכון הזה יושב על שני הבנקים הגדולים במשק - הפועלים ודיסקונט - שמחזיקים יחד את רוב הפיקדונות והאשראי בישראל.
זו לא סוגיה תיאורטית. די באירוע אחד - עסקה אחת שתיקשר בדיעבד למימון טרור, תביעה אזרחית אחת שתתקבל בבית משפט אמריקאי - כדי שבנק ישראלי גדול יתקשה לשמור על קשריו עם הבנקים האמריקאיים שדרכם הוא מעביר וסולק תשלומים בדולרים. מרגע כזה, המילה "סיכון" משנה סדר גודל: היא לא נוגעת עוד לסוחר ברמאללה, אלא ליכולת של המשק הישראלי לסלוק סחר חוץ. זהו התרחיש שהחברה הממשלתית נועדה למנוע, וזהו התרחיש שאי-קידום החקיקה משאיר פתוח. במילים אחרות: מי שחוסם את החקיקה לא מגן על ישראל מפני סיכון, אלא מעביר את הסיכון מהמדינה אל המערכת הבנקאית הפרטית, ובדרך מגדיל אותו.
לוח הזמנים של ארבע השנים האחרונות אינו מותיר מקום רב לפרשנות. באפריל 2024 קוצרה תקופת השיפוי משנה לשלושה חודשים. בנובמבר 2024, על רקע צווי המעצר בהאג, נשקלה אי-חתימה על ההארכה כצעד ענישה נגד הרשות; המהלך נבלם בלחץ בינלאומי. ביוני 2025, שעות אחרי שבריטניה ומדינות נוספות הטילו סנקציות אישיות על שר האוצר, ניתנה הנחיה לבטל את שיתוף הפעולה בין הבנקים הישראליים לבנקים ברשות ולבטל את השיפוי. בנובמבר 2025, כשראש הממשלה ביקש להעביר החלטת קבינט שתפקיע ממנו את הסמכות בנושא, איים השר בהתפטרות. ובחודש שעבר, כשהשיפוי הוארך סוף-סוף עד סוף 2026, ההארכה הגיעה במקביל להקצאה של 1.3 מיליארד שקל להקמת 34 יישובים חדשים ביהודה ושומרון.
סמוטריץ' הפך הסדר ביטחוני שאמור להיות אוטומטי לכלי לסחיטה פוליטית. כל חידוש שיפוי נמכר בנפרד, במחיר נפרד, ובתקופה קצרה יותר. הבנקים, שהם חברות ציבוריות עם חובת נאמנות לבעלי מניותיהם ולמפקידיהם, קראו את הדפוס הזה נכון: בניגוד מוחלט לטענות של סמוטריץ', הם לא יצאו בפתאומיות. הם יצאו אחרי שהבינו (הובהר להם די בפירוש) שאין חקיקה באופק - פעם אחר פעם.
סביב האירוע הזה בנה סמוטריץ' נרטיב עוד יותר מסוכן. הרי מי שאינו מקדם חקיקה במשך ארבע שנים, ובמקביל מחדש לבנקים שיפוי לתקופות מתקצרות והולכות, יודע בדיוק לאן כל זה מוביל: בשלב מסוים הבנקים יאבדו סבלנות ויודיעו בעצמם על היציאה. ואז, ההודעה יוצאת מהם ולא מהממשלה. סמוטריץ' הצליח להנדס תודעה ולגרום לכך שהכותרות בעולם יהיו שהסקטור הבנקאי הישראלי מנתק את הפלסטינים, בעוד שר האוצר מציג עצמו כ"גואל" וכמי שפועל לשכנע אותם להישאר, ומדבר על "המשך הפעילות באופן בטוח ואחראי". השר שחסם את הפתרון במשך ארבע שנים מופיע בתפקיד המציל, והבנקים מופיעים בתפקיד המזיק. זה מיצוב מבריק - הפוך לחלוטין מהמציאות - אך בעיקר מסוכן.
בנקאות מתכתבת אינה מבוססת על חוק אלא על אמון ועל מוניטין. ברגע שהפועלים ודיסקונט מזוהים בעולם - במחלקות הציות באירופה ובארה"ב, בקרב משקיעים מוסדיים, ובעיקר אצל הבנקים הזרים שדרכם הם סולקים דולרים - כמי שפעלו למוטט את המערכת הפיננסית הפלסטינית, הם הופכים בעצמם ליעד. לא לסנקציות ממשלתיות, אלא למשהו מסוכן יותר ופחות נראה: החלטה מסחרית שקטה של כל מוסד זר בנפרד לצמצם חשיפה לבנקאות הישראלית. אין הליך, אין ערעור, ואין ממי לבקש שיפוי.
איפה נתניהו?
הנושא הזה יושב במשרד האוצר, על אף שמהותו ביטחונית. התוצאה היא שהחלטה שהוגדרה כקריטית לביטחון המדינה כפופה לשיקול דעתו של שר אחד, שיכול לתמחר אותה מחדש בכל חצי שנה. השאלה מי בממשלה אחראי על ההיבט הביטחוני של הפרשה, ומדוע ראש הממשלה, שר הביטחון וגורמי הביטחון אינם מחזיקים בסמכות, ראויה לתשובה. מכאן שהפתרון אינו יכול להישאר במקום שבו הוא נמצא.
ראש הממשלה הוכיח בסוף השבוע האחרון, בהחלטת הקבינט על מועצת השלום והכוח הבינלאומי בעזה, שכשהוא מחליט להעביר החלטה למרות התנגדות ימנית קיצונית - היא עוברת. שר האוצר הצביע בעד. אותו כלי בדיוק זמין כאן: החלטת קבינט שמעבירה את הסמכות בנושא הבנקאות המתכתבת ממשרד האוצר למערכת הביטחון, וחקיקה מהירה שמאפשרת לחלופה לעלות לאוויר.
לכן זה כישלון של ראש הממשלה לא פחות מאשר של שר האוצר. שר הביטחון כפוף לראש הממשלה; הקבינט הביטחוני בראשותו; ההחלטה על החברה הממשלתית התקבלה בממשלתו. עשר שנים של החלטות שלא יושמו אינן תקלה של משרד אחד.
לתמונה המורכבת מתווסף עוד ממד: הזמן. גם אם החקיקה תעבור מחר בבוקר, הפעלת החלופה אינה עניין של ימים. נדרשים חיבור לתשתיות התשלומים של בנק ישראל, סדרת בדיקות, התאמות במערכות ה-IT של הבנקים ועלייה מבוקרת לאוויר. הערכות בשוק מדברות על חצי שנה עד שמונה חודשים ממועד החקיקה. הבנק הראשון מנתק בסוף אוגוסט, מה שהופך את הפער לשנה במקרה הטוב, ולא שבועות.
ומעבר לכל אלה, יש כאן דפוס מוכר. שיטת העבודה של הממשלה הזאת בנושא היא לדחוף את ההכרעה לממשלה הבאה, ואז להצביע עליה כמי שסייעה לפלסטינים. זו לא מדיניות - זו הפקרה של מערכת פיננסית שלמה, כולל של אלה שאין להם שום קשר לרמאללה - לטובת מיצוב פוליטי בעונת בחירות. אצל סמוטריץ', זה גם מתאר במדויק את הקדנציה שלו כשר האוצר: דחיינות, חוסר אחריות, פופוליזם, פוליטיזציה של החלטות מקצועיות - ובעיקר הפקרות.
