דעה
הטראומה שמאיימת על שוק העבודה
המלחמה עשויה להותיר אלפי נפגעי טראומה שמחיר הפגיעה בהם יתגלה דווקא בשנים הבאות – בקושי לחזור לעבודה, להתמיד בה ולשוב לתפקוד מלא. כדי להתמודד עם האתגר, ישראל תידרש להשקעה ארוכת טווח בשיקום, בכוח אדם ובמסגרות תמיכה גם אחרי שהמלחמה תרד מהכותרות
בימים ובשבועות שאחרי 7 באוקטובר התרחשה בישראל התגייסות אזרחית ופילנתרופית יוצאת דופן. לפי דוח כלכלי שהוצג בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, בחודשים הראשונים למלחמה גייסו הקהילות היהודיות בעולם כ-1.4 מיליארד דולר לסיוע לישראל. אלא שכבר באותו דוח נרשמה האטה משמעותית בקצב התרומות.
לצד ההיבט המרגש והערכי באותו שלב אקוטי, יש בכך פרדוקס שצריך להטריד אותנו: הרגע שבו הציבור רוצה יותר מכל לעזור אינו בהכרח הרגע שבו העזרה נדרשת יותר מכל.
בטראומה, הזמן עובד אחרת. אדם יכול לחזור מהמילואים, מהפינוי או מתקופה ארוכה של חוסר ודאות, לחזור לעבודה ואפילו להיראות כמי שחזר לשגרה. הקושי עלול להופיע או להתחדד בהמשך: קושי להתמיד בעבודה, ירידה בתפקוד, התרחקות חברתית, משבר משפחתי או אובדן הדרגתי של העצמאות.
היקף האתגר כבר עצום. מאז 7 באוקטובר הכיר הביטוח הלאומי בכ-86 אלף נפגעי פעולות איבה. בנק ישראל מעריך כי המלחמה תוביל לגידול ניכר נוסף במספר המטופלים והטיפולים בתחום בריאות הנפש. המדינה אינה מתעלמת מכך: התוכנית הלאומית לבריאות הנפש תוקצבה ב-1.4 מיליארד שקל בשנה, ולאחרונה אושרה גם רפורמה משמעותית במערך השיקום של פצועי צה"ל וכוחות הביטחון.
אבל טיפול רגשי, איכותי ככל שיהיה, הוא רק חלק מהדרך. שיקום עוסק ביכולת של אדם שחווה משבר נפשי לחזור לחיים מלאים לצד ההתמודדות: לעבוד, ללמוד, לנהל קשרים, לחיות באופן עצמאי ולשוב להיות חלק מהקהילה שבה חי קודם לכן. במובן הזה, בריאות נפשית אינה מסתכמת בהפחתת תסמינים, אלא גם ביכולת לחזור לתפקוד ולבנות מחדש שגרת חיים.
השאלה הגדולה של השנים הקרובות תהיה כמה מהנפגעים יצליחו לעשות את הדרך הזאת, והאם יהיו בישראל מספיק אנשי מקצוע שיוכלו ללוות אותם לאורך זמן. כבר היום ארגונים ומסגרות בתחום השיקום מתמודדים עם אתגר משמעותי בגיוס ובשימור עובדים, וככל שהצורך במענים יגדל, כוח האדם עלול להפוך לאחד מצווארי הבקבוק של המערכת.
אחד המבחנים המרכזיים להצלחת השיקום יהיה היכולת לחזור לעבודה ולהישאר בה לאורך זמן. למעשה, ייתכן ששוק העבודה יהיה אחד המקומות שבהם נפגוש בשנים הקרובות את המחיר המתמשך של הטראומה הישראלית.
אדם שמתמודד עם טראומה לא חייב להיעלם לחלוטין מנתוני התעסוקה כדי לשלם מחיר כלכלי כבד. הוא יכול לרדת בהיקף המשרה, לוותר על קידום, להחליף עבודות בתדירות גבוהה או להתקשות להתמיד. לעיתים בן משפחה מצמצם בעצמו את עבודתו כדי לסייע. במצטבר, המשמעות למשק היא פחות הכנסה, פחות פריון ויותר תלות במערכות התמיכה.
העלות של אדם שאינו מצליח לחזור לתפקוד אינה מסתכמת בשירותים שהוא צורך. היא כוללת גם אובדן ימי עבודה, צמצום בהיקף התעסוקה וההכנסה ולעיתים פגיעה בתעסוקה של בני משפחה שנדרשים לתמוך בו. מנגד, חזרה לעבודה אינה רק מדד להצלחת השיקום אלא חלק מהשיקום עצמו. מקום עבודה מספק הרבה מעבר להכנסה: הוא מחזיר שגרה, את תחושת המסוגלות, קשרים חברתיים, עצמאות ומאפשר לאדם לחזור בהדרגה מתפקיד של "נפגע" לתפקיד פעיל בחברה. לכן השקעה בשיקום תעסוקתי וקהילתי אינה רק הוצאה חברתית, אלא דרך לצמצם גם את המחיר שהמשק משלם על הטראומה.
לפיכך שיקום אינו יכול להימדד רק במספר הטיפולים שניתנו. הצלחה היא היכולת לחזור לעבוד, ללמוד, לנהל קשרים, לחיות באופן עצמאי ולהיות חלק מהקהילה. תהליכים שנמשכים לעיתים שנים ודורשים רצף, יציבות ומסגרות תמיכה מסוגים שונים שמלוות את האדם גם הרבה אחרי שהאירוע הטראומטי ירד מהכותרות.
כאן יש תפקיד למדינה, אבל גם לחברה האזרחית ולפילנתרופיה. דווקא החודשים הראשונים של המלחמה המחישו את עוצמתן: מבקר המדינה העריך לאחרונה את שווי פעילות ההתנדבות והתרומות בשלושת החודשים הראשונים בלבד בכ-14.8 מיליארד שקל.
האתגר כעת הוא להפוך את אותה התגייסות מתגובה לחירום למחויבות ארוכת טווח. לא רק לממן את המענה שנדרש היום, אלא לאפשר לארגוני השיקום לבנות ולשמר צוותים מקצועיים ולתכנן את המענים שיידרשו בעוד שלוש, חמש ועשר שנים.
כי המבחן של החברה הישראלית לא יהיה רק כמה מהר התגייסנו כשהמלחמה פרצה. מבחן האמת יהיה אם נמשיך להיות שם גם כשהמלחמה וההתגייסות סביבה יחלפו, אבל עבור רבים השיקום רק יתחיל אז, ויידרשו עוד שלבים רבים בדרך לחזרה לחיים.
קרן זליכוב שאשא היא עו"ס, פסיכותרפיסטית וסמנכ"לית משאבי אנוש, שיווק וטכנולוגיה במכון סאמיט, הפועל זה למעלה מ־50 שנה בתחומי בריאות הנפש, השיקום והאומנה
