פרשנות
מה מסתתר מאחורי האופטימיות של בנק ישראל?
הבנק המרכזי הפחית היום, בפעם השנייה ברציפות, את הריבית ב-0.25%; ואולם למרות שהמאבק באינפלציה נושא פרי, קיימים שלושה גורמים שאינם נמצאים בשליטת הנגיד - ועלולים לשנות את התמונה: התלות של המשק בקומץ חברות גלובליות, אי ודאות סביב התוספת לתקציב הביטחון - ואיום הממשלה שלא לכבד את החלטת בג"ץ
החלטת בנק ישראל להוריד את הריבית ב-0.25% לרמה של 3.5% הייתה האירוע הפחות מפתיע של היממה האחרונה. לא כי הפחתת הריבית אינה חשובה, אלא מאחר שאלו חדשות של "אתמול". כל מדד, פרמטר או סקירה ניבאו זאת. ההורדה עצמה כמעט מובנת מאליה: האינפלציה עמדה באפריל ובמאי על 1.9%, במרכז היעד, אינפלציית הליבה נמוכה עוד יותר, והתחזית לשנתיים הקרובות עומדת על 1.8%.
המאבק באינפלציה, מבחינת בנק ישראל, נושא פרי. וזה בדיוק מה שמפנה את הבמה לשתי אמירות של הנגיד, אחת בהודעה הרשמית והשנייה בתשובה לשאלה במסיבת העיתונאים. הסיבה: שתיהן חורגות מהשפה הזהירה שבנקים מרכזיים מקפידים עליה, ושתיהן מגדירות מחדש את מפת הסיכונים של המשק הישראלי.
האמירה הראשונה נוגעת לנתוני הצמיחה. חטיבת המחקר של בנק ישראל כתבה שחור על גבי לבן, והנגיד הקדיש לזה זמן מנאומו, כי "חלק ניכר מצמיחת המשק בתקופה האחרונה משקף ייצור בחו"ל של חברות גלובליות הפועלות בישראל". בתרגום חופשי: הצמיחה המרשימה שישראל מציגה - 4% ב-2026 על פי התחזית המעודכנת - אינה משקפת את מצבו של רוב המשק אלא שהיא נשענת על קומץ חברות גלובליות שחלק ניכר מפעילותן מתבצע מחוץ לגבולות המדינה, ורק נרשם בחשבונאות הלאומית הישראלית. בניכוי אותן חברות, כך הנגיד עצמו, הצמיחה נמוכה יותר. במילים פשוטות, ללא אנבידיה, הפעילות במשק חלשה בהרבה.
המשמעות כפולה. ראשית, הפער בין המספרים המצרפיים לבין התחושה בשטח מקבל הסבר רשמי: בזמן שהתוצר דוהר, ענפים עתירי עבודה עדיין חנוקים במגבלות היצע שנוצרו במלחמה - מילואים, מחסור בעובדים, בנייה. שנית, זו נורת אזהרה על ריכוזיות: משק שנתוני הצמיחה שלו תלויים במספר מצומצם של חברות הוא משק שהחוסן שלו שברירי מכפי שהוא נראה. כאשר בנק מרכזי מסייג בעצמו את נתון הדגל של הכלכלה - כדאי להקשיב.
האמירה השנייה חריגה עוד יותר, והיא לא הופיעה בנאום הפתיחה אלא בתשובות לשאלות. כשנשאל הנגיד על החלטת הממשלה שלא לכבד את פסיקת בג"ץ בעניין הרשות השנייה, הוא קבע כי בית המשפט העליון הוא הסמכות העליונה וכי יש לכבד כל החלטה שלו, ועל כך אין עוררין. הנגיד ענה ללא היסוס, נחוש, בלי "אבל" ובלי "יתכן". מאוחר יותר הוא נשאל על ידי "כלכליסט" האם האירוע הזה הוא בעל השלכות כלכליות. הרי זו השאלה הרלוונטית: הנגיד אינו מומחה למשפט, לא למדעי המדינה ולבטח לא מומחה ל"מוסר" או "אתיקה". התשובה לשאלת ההמשך לא היתה פחות ברורה: הוא הדגיש כי ככל שהתופעה תחזור על עצמה, מדובר ב"דבר רע לכלכלה". בכך הנגיד סימן את שלטון החוק כמשתנה מאקרו-כלכלי לכל דבר: אי-ציות לפסיקות בית המשפט פוגע באמון במוסדות, אמון במוסדות מתומחר בפרמיית הסיכון, ופרמיית הסיכון מתורגמת להשקעות, לשער החליפין ולצמיחה. זו אינה עמדה "חוקתית" - זו הערכת סיכונים כלכליים.
שתי האמירות מצטרפות לתנאי שלישי, שחוזר לאורך כל המסמכים: תקציב הביטחון. התחזית האופטימית - צמיחה של 4%, אינפלציה של 1.8%, ריבית של 3% בסוף השנה - בנויה על ההנחה שתוספת הביטחון תסתכם ב-15 מיליארד שקל, בעיקר מרזרבות שכבר הוקצו. אלא שבממשלה נבחנת תוספת של עד 25 מיליארד שקל נוספים, שתקפיץ את התקציב ל-183 מיליארד. אם זה יקרה, הגירעון יטפס מ-4.9% לכ-5.5% תוצר, והאינפלציה תעלה בכ-0.3 נקודות.
יתרה מזו, חשוב לציין שוב, שמשרד האוצר (החשב הכללי) אינו מודד את הגירעון לפי הקריטריונים הבינלאומיים שקבעו קרן המטבע (IMF) וארגון המדינות המפותחות (OECD), ולכן המספרים המופיעים בטבלאות ובדוחות של אותם גופים בינלאומיים שונים וב-4 השנים האחרונות גבוה יותר מאלו שהאוצר מדווח. הנגיד קורא לזה "הטרילמה הפיסקלית": אי אפשר בו-זמנית להגדיל ביטחון, להימנע מהעלאת מסים ולהוריד את יחס החוב תוצר (דבר שכינה "נכס אסטרטגי"). משהו יצטרך לזוז – והוא מפציר כי זה יקרה כבר בתקציב 2027.
השורה התחתונה של יום ההחלטה אינה מוניטרית אלא פוליטית-כלכלית: הכלכלה הישראלית חזקה מכפי שאפשר היה לצפות אחרי שלוש שנות מלחמה, אבל החוסן הזה נשען ביתר שאת על שלושה עמודים שאף אחד מהם אינו בשליטת בנק ישראל - קומץ חברות גלובליות, משמעת פיסקלית של הממשלה, וכיבוד פסיקות בית המשפט. הנגיד אמר היום, בשפה חדה מהרגיל, שלפחות שניים מתוך השלושה - כבר חורקים.
