דעה
מדוע קולנוע ישראלי עלילתי נמנע מלהציג את השואה?
אנשי קולנוע רבים מסתייגים מייצוג בדיוני קולנועי ישיר של השואה, ומצביעים על פער מהותי בין מעמדו של הקולנוע כאמנות, לבין זוועות השואה
היום (27.1) מציינים בעולם את יום השואה. זאת לעומת יום השואה הלאומי שלנו שממוקם באביב קצת לפני יום העצמאות, שנועד להדהד את האתוס היהודי של חורבן (יום השואה) וגאולה ( יום העצמאות). ניתוק זה של ישראל מהעולם בציון יום השואה, רומז גם על תפיסה שונה של האירוע. בעוד בישראל רואים בשואה אירוע יהודי, בעולם רואים בה אירוע עולמי, או למצער אירופי, גם אם כזה בו ליהודים היה תפקיד מרכזי. פער זה בין ישראל לעולם בתפיסת השואה יכול היה להתמתן מאוד לו הייתה ישראל משכילה לייצא לעולם את תפיסת השואה הלאומית שלה. נראה שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת יכולה היתה להיות קולנוע, קולנוע עלילתי-בדיוני שמושך קהלים גדולים. אלא שהקולנוע הישראלי מיאן לכל אורך ההיסטוריה שלו לייצר סרטים עלילתיים בדיוניים המתארים ישירות את השואה.
חלק מסירוב זה נובע מעכבה אסתטית. אנשי קולנוע רבים מסתייגים מייצוג בדיוני קולנועי ישיר של השואה, ומצביעים על פער מהותי ובלתי ניתן לגישור בין מעמדו של הקולנוע כאמנות, שאמורה לעסוק ב"יפה" - הפיסי או המנטלי - לבין זוועות השואה. אבל נראה כי הדרת אירועי השואה מהקולנוע הישראלי העלילתי נובעת בעיקר ממעמדם הנמוך של שורדי השואה, כמו גם הצורך הדחוף להציג את "היהודי החדש", העברי, הצבר, כניגודו של היהודי הגלותי, בישראל של שנות החמישים והשישים, השנים בהן התעצב הקולנוע הישראלי העלילתי.
בשנים אלו, נמנע הקולנוע הישראלי מלעסוק בשואה ישירות, ותיאר אותה באופן עקיף ומילולי דרך זכרונותיהם של דמויות שורדי שואה, פעמים רבות, תוך שהוא מגייס דמיות אלה להדהוד תכונותיו האידיאליות של היהודי החדש, החלוץ, העברי. סרטי שואה עלילתיים ישראלים מוקדמים נהגו ללהק מתבגרים ומתבגרות לתפקידים של עולים חדשים, שורדי שואה. טקטיקה זאת אפשרה לסרטים לבנות לדמויות סיפור התבגרות משכנע מבחינה פסיכולוגית, שמהדהד ומפיץ בו זמנית את ערכיה של העבריות המתגבשת.
השלב הילדותי, בטרם התבגרות, של דמויות הנערים והנערות, הוצג בסרטים כמתאים לתודעתו של היהודי הגלותי, הטרום עברי. בשלב הזה התאפינו הדמויות בתכונות "יהודיות גלותיות" שמקורן בשיח האירופי האנטישמי: פחד ממקומות פתוחים, נטייה לחוסר יושר ורמאות, עצלות ואנוכיות. הבגרות המיוחלת הושגה בסרטים רק לאחר שהמתבגרים נטשו תכונות אלה ואימצו תכונות הופכיות שהוצגו כעבריות. ב"דמעת הנחמה הגדולה" (1947) , תמר, נערה שורדת שואה, נוהגת לגנוב חפצים שונים ולהחביאם מתחת למזרנה. היא נפטרת מהתכונה המטרידה רק לאחר שהתבגרה והשיגה שליטה מלאה בעברית. ב"קרייה נאמנה" (1952) הנערים שורדי השואה במצב הצבירה הטרום עברי שלהם, דורשים לחזור לאירופה, ומפחדים לרדת מהאוטובוס בקיבוץ, השוכן בשטח פתוח. כשמבקשים מהם לעבוד, הם מסרבים ודורשים על כך תשלום. במצבם הבוגר, העברי, הם הופכים לגיבורי מלחמה.
כל דבר נושא איתו את רוח רגע הולדתו. גם כשהשתנה היחס לשורדי שואה ולשואה בכלל בחברה הישראלית, לא זנח הקולנוע הישראלי הבדיוני את התבנית הסיפורית הנזכרת. היא מופיעה גם ב"ארץ חדשה" ( 1994 ) וב"עץ הדומים תפוס" ( 1995).
נראה כי במקום לאכלס את הסרטים בדמויות של מתבגרים שורדי שואה, ולתאר את האירוע דרכם, הקולנוע הישראלי העלילתי הוא זה שצריך להתבגר ולהתמודד ישירות עם אירועי השואה. יש דרכים אלגנטיות ויצירתיות לעשות זאת. אין זה סביר שקולנוע בדיוני אירופי, כמו הסרט ההונגרי "הבן של שאול"( 2015 ), או הסרט האיטלקי "החיים יפים"( 1997), או קולנוע אמריקני (רשימת שינדלר 1993, ממזרים חסרי כבוד 2009) יספרו לעולם בלעדית את סיפורה של השואה היהודית.
פרופסור רמי קמחי מלמד בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. סרטו "לישון עם האס אס"( ישראל 2025) מוקרן בימים אלה בסינמטק תל אביב
