פרשנות
הטיעונים החלשים של גיורא איילנד לגבי מכירת צים מובילים למסקנה הפוכה
החששות שמביע איילנד בחוות הדעת על עסקת מכירת צים נעדרים בסיס אנליטי מעמיק, ובמקרים מסוימים מביאים למסקנה הפוכה: שהעסקה הזו היא אולי הדבר הטוב ביותר שקרה למדינה. לפחות היא תאלץ אותה לטפל במה שהזניחה עשרות שנים
בסופו של התהליך יהיו שני גורמים שיכריעו אם עסקת מכירת צים לענקית הספנות הגרמנית האפאג לויד ולקרן פימי תאושר — מערכת הביטחון שיכולה להמליץ לרשות החברות להתנגד לעסקה משיקולים של שמירה על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של המדינה, ובית המשפט שאליו יוכלו הקונים או בעלי המניות בצים לפנות אם יבקשו לערער על החלטתה.
עד אז, גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים ינסו להשפיע על ההחלטה ועל דעת הקהל, לשרטט תרחישי אימה כמו השתלטות גורמים עוינים על ציר התובלה הימי של ישראל, ולהדגיש את חשיבותה האסטרטגית של צים למשק הישראלי — טענות שגם אם ראויות לדיון, הרי שעד לאחרונה איש מהגורמים האחראים על שמירת האינטרסים של המדינה לא ממש היה מודאג מהן.
בחודש שעבר חתם דירקטוריון צים, בראשות יאיר סרוסי, על עסקה למכירת מלוא המניות של החברה לידי האפאג לויד בתמורה ל־4.2 מיליארד דולר. במקביל, הענקית הגרמנית חתמה עם קרן פימי, בראשות ישי דוידי, על עסקה שבמסגרתה היא תמכור לה את הפעילות הישראלית.
כאן נכנס לתמונה האלוף (מיל') גיורא איילנד. ועד עובדי צים, המתנגד לעסקה, גייס אותו לכתיבת חוות דעת המסבירה מדוע אין לאשר אותה. אין זו הפעם הראשונה שהוועד נעזר באיילנד. ב־2014 הוא גויס בניסיון להשפיע על תנאי מניית הזהב. אף שלא היה צד להליך המשפטי, ניסה הוועד להשפיע באמצעות חוות הדעת שלו על מקבלי ההחלטות.
כבר למעלה מעשור, קרוב ל־70% ממניותיה של צים היו מבוזרות בידי נושי החברה, בהם "גורמים זרים" שקיבלו אותן במסגרת הסדר חוב. ערב הנפקתה בנאסד"ק בסוף 2021, בלטו בין בעלי המניות דויטשה בנק עם קרוב ל־16%, חברת הספנות היוונית Danaos עם החזקה של כ־10%, וחברת ההשקעות האירופית KSAC עם כ־5%. משפחת עופר, שהחזיקה במועד ההנפקה ב־32% והיתה דה פקטו בעלת השליטה, השלימה בסוף 2024 את מכירת יתרת מניותיה. מאותו רגע הפכה צים לחברה ללא גרעין שליטה.
אף גורם ממשלתי לא נזעק ולא היה מוטרד מהעובדה שבכל רגע נתון יכולה היתה צים להגיע לידיהם של גורמים "עוינים", מבלי שלמדינה יש יכולת למנוע זאת. על פי מניית הזהב, כל גורם יכול לרכוש מניות צים עד לשיעור של 24% מבלי לעדכן את המדינה. כל שנדרש הוא לשגר הוראת קנייה לברוקר ולרכוש את המניות במסחר בבורסה. גם כאשר החלו להתארגן קבוצות משקיעים בניסיון לרכוש שליטה בחברה, ובהן המנכ"ל אלי גליקמן, המדינה עמדה מנגד ולא ניסתה לחשוב כמה צעדים קדימה.
במובן הזה, העסקת תפסה את הגורמים הרלבנטיים בלתי מוכנים. מדובר בעסקה מורכבת שבמסגרתה האפאג לויד תרכוש את מלוא מניות צים, ובשלב השני תמכור את הפעילות הישראלית לקרן פימי, בניהולו של ישי דוידי. "צים הישראלית" תקלוט גם את מניית הזהב ותעמוד בתנאיה, המחייבים שמירה על זהות ישראלית והחזקת צי מינימלי של 11 אוניות.
רעיון הפיצול אינו חדש. מי שהגה אותו לראשונה היה בנימין נתניהו, שב־2003, בהיותו שר האוצר, הציע לפצל את צים לשתי חברות — האחת תתמקד בפעילות הבינלאומית והשנייה בהובלה הימית לישראל וממנה, ואליה תוצמד מניית הזהב. ההצעה אושרה אך לא יושמה, ובסופו של דבר נמכרו מניות המדינה למשפחת עופר. מאז עברה צים תהפוכות רבות. כעשור לאחר ההפרטה היא היתה חתומה על הסדר החוב הגדול ביותר שביצעה חברה ישראלית, שבמסגרתו ויתרו הנושים על 1.4 מיליארד דולר. משפחת עופר דוללה, והמדינה הקלה בתנאי מניית הזהב. מגפת הקורונה הזניקה את רווחי החברה לשיא, אך לאחר מכן היא חזרה להפסדים — ובהמשך התאוששה.
בתחילת השנה, לאחר מכרז שנמשך כמה חודשים, בחר דירקטוריון צים למכור את החברה לענקית הגרמנית. ועד העובדים המתנגד לעסקה גייס כאמור את איילנד. בשבוע שעבר שלחו עובדי החברה למשרדי הממשלה הרלבנטיים את חוות הדעת שלו שמתריעה מפני ההשלכות האסטרטגיות והכלכליות של המכירה.
ואולם בתוך שעות ספורות מהפרסום על חוות הדעת הודיע איילנד שהוא מקפיא את המסמך שהכין ל"בדיקה נוספת". חוות הדעת אכן זקוקה לבדיקה נוספת ולכתיבה מחדש כדי לעמוד בסטנדרט בסיסי של ניתוח מקצועי. חלקים ממנה — כשלושה מתוך שמונה עמודים — הועתקו כמעט מילה במילה מחוות הדעת הקודמת ב־2014, כולל נתונים שלא עודכנו. גם בפרק העוסק באיומים העדכניים מובאות דוגמאות שאינן רלבנטיות ישירות לעסקה, כמו עזיבת אונייה של חברה זרה בזמן מלחמה, או תקריות אנטי־ישראליות בנמלים באירופה.
כאשר מגיע איילנד ללב הדיון, "הבעיות המהותיות", הוא מציין כי החלק שיימכר להאפאג לויד יאבד למדינה לצמיתות והיא לא תוכל להשתמש בו בשעת חירום. אלא שהוא מתעלם מכך שצים לא עמדה במשך שנים בדרישות "צי הברזל", ואף קיבלה הקלות מהמדינה. יתרה מכך, גם כיום אין למדינה יכולת ממשית לחייב את צים להעמיד לרשותה אוניות שאינן בבעלותה, והסתמכות על צוותים זרים בעת מלחמה היא בעייתית ממילא.
גם אם איילנד צודק בטענה שלו שצי האוניות שייוותרו ברשות צים הישראלית לא יספיק לנוכח תרחישי האיום המעודכנים, הוא אינו מגבה את עמדתו בניתוח מקצועי של האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל בתעבורה הימית והתלות בה או במגמה העולמית של מדינות להחזיר הביתה פסי ייצור של תחמושת המיועדת לשימוש עצמי.
הוא אינו נוקב במספר הספינות הנדרשות למדינה בשעת חירום, שהשימוש המהותי שלהן הוא הובלת תחמושת, וגם לא בסוג האוניות הנדרש (סוגיה מהותית שנזנחה בהסכם מניית הזהב), אלא מסתפק בגרף שמראה את הגידול בנפח הפעילות של צים עם החברות הביטחוניות שהגיע לשיא של 1,700 מכולות בשנת 2026. אלא שזה מספר חסר כל ערך, שכן מדובר בכמות מכולות שמספיקה אונייה אחת להכיל. אם כבר, אז חשיבות גדולה יותר יש למספר היעדים שתפעיל צים הישראלית, כדי לדעת האם היא עונה לצרכים החיוניים של המדינה.
איילנד אף מעלה ספקות לגבי יציבותה הפיננסית של צים לאחר העסקה, אך אינו מבסס זאת על ניתוח כלכלי. בפועל, לפי ההסכם, צים הישראלית צפויה להיות ללא חוב ועם הבטחת רווח מינימלי — נתונים הסותרים את טענתו.
עיון בדו"חות צים היה מגלה לאיילנד שנכון לסוף 2025, רבץ על החברה חוב נטו של 2.9 מיליארד דולר. זאת בעוד שעל פי הסכם המכירה, צים הישראלית תהיה נקייה מחובות, ותקבל מהאפאג לויד התחייבות לרווח מינימלי בשנותיה הראשונות. פרמטרים אלה אינם מובאים בחשבון בחוות הדעת.
בסיכומו של דבר, איילנד ממליץ שלא לאשר את העסקה, ואף לעדכן בחוק את מניית הזהב כך ש"תחייב ותאפשר את עמידתה של צים במשימות ורמת המחויבות הנדרשת התואמת למצבה הביטחוני של ישראל בהווה ובעתיד" — המלצה שכל גורמי הביטחון היו בוודאי שמחים לחתום עליה. אלא שמדובר במהלך מורכב, יקר וכזה שעשוי לדרוש את הסכמת בעלי המניות, שאין להם כל סיבה לתמוך בו משום שיפגע באטרקטיביות של הנכס שבידיהם.
כך מצאה עצמה המדינה בפלונטר מביך, שניתן היה לצפות מראש. היא ראתה את צים קורסת תחת נטל החובות, את חוסר היכולת שלה למשך שנים לעמוד בתנאי מניית הזהב, ואת העובדה שהפכה להיות חברה נטולת גרעין שליטה.
כעת מונחת בפניה עסקת חלומות לכאורה המבטיחה לה שקט פיננסי ו"צי ברזל" למשך כמה שנים טובות. התסריט הזה גם מחייב אותה לחשוב על היום שאחרי, להתחיל לנהל את מניית הזהב, ולבנות אולי אחת ולתמיד מודל שיבטיח למדינה חברת ספנות שאפשר להישען עליה בעתות חירום.
מצד שני, אין דבר יותר נוח מאשר לשמור את המצב הקיים, ולתת לצים הגדולה להמשיך להפליג מבלי להתמודד עם האתגרים העתידיים, מתוך ידיעה שאחת לכמה שנים היא עלולה לעלות על שרטון.
בכל תסריט יש סיכונים ואתגרים שמחייבים טיפול בנושא שהוזנח במשך עשרות שנים. דבר אחד בטוח, אין ללכת שולל אחרי סיסמאות של פוליטיקאים או חוות דעת לא מקצועיות. את ההחלטה צריכים לקבל אנשי מקצוע בתחומי הפיננסים והתאגידים ובענייני ביטחון המדינה.
