בלי תקציב בחירות: באוצר מעדיפים תקציב המשכי
ראש הממשלה הפתיע את הדרג המקצועי באוצר כשהצהיר שהוא רוצה להעביר את תקציב 2026. באוצר חוששים שהרגיעה הביטחונית תדחף את הממשלה לקדם תקציב שייטיב עם מצביעיה בשנת בחירות, במקום להפנות כספים להקטנת חובות. במצב כזה האפשרות העדיפה היא להישאר עם תקציב המשכי וחלקי בלבד
בעקבות הצהרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום שני כי בכוונתו לחוקק תקציב לשנת 2026, הכוננות במשרד האוצר שבה אחרי שלושה חודשים של שקט יחסי. הרי הנחת העבודה בתקופה האחרונה במשרד הכלכלי החשוב היתה כי תקציב 2026 לא יחוקק וכי הממשלה הנוכחית תחתור לבחירות מוקדמות ולפיכך תעדיף תקציב המשכי במקום "תקציב גזירות" כפי שמחייבת המציאות.
אלא שהמצב השתנה. בראש ובראשונה, המלחמה הסתיימה. לפחות זו הנחת היסוד החדשה. הדבר מאפשר הקטנה של תקציב הביטחון וזו תהיה משימתם הראשונה של פקידי האוצר: לצמצם את הוצאות הביטחון למקסימום הניתן. זה לא אומר שתקציב הביטחון יהיה דומה לזה שנקבע ב־2022, ערב טבח 7 באוקטובר, אבל זה לבטח אומר שהוא לא יהיה גדול כמו בשנתיים האחרונות. מצבת המילואים הפעילים בעזה קטנה מזו שפעלה בתקופת המלחמה העצימה, והאיום האיראני כמובן לא נעלם, אך כן פחת משמעותית.
שינוי נוסף במצב הוא ההפתעה הגדולה בצד הכנסות המדינה, שממשיכות לטפס. בספטמבר האחרון הכנסות המדינה עמדו על יותר מ־46.2 מיליארד שקל - עלייה נומינלית של כ־10% לעומת ספטמבר 2024. מתחילת השנה הן עומדות על כ־414 מיליארד שקל, לעומת 357 מיליארד שקל בתקופה המקבילה אשתקד (ינואר־ספטמבר 2024) - זינוק של כ־16%. העלייה במיסוי בולטת במיוחד ומובלת על ידי המסים הישירים, שם נרשמה עלייה חדה שמתקרבת ל־20%, לעומת כ־10% במיסוי העקיף.
ההמלצה המקצועית של האוצר ברורה: לחתור לגירעון שלא עולה על 3% תוצר. זו רמת גירעון שמאפשרת הורדה, הדרגתית יש לומר, ביחס חוב־תוצר שכבר טיפס ל־71% תמ"ג לעומת 60% בערב כניסתה של הממשלה הנוכחית. היות ול־2026 אין צפי למיתון אלא להיפך - צמיחה של כ־4.7% שהיא גבוהה בהרבה מרמת הצמיחה הפוטנציאלית של המשק (סביב 3%) - ההגיון הכלכלי מראה שחובה לשוב לרמות גירעונות סבירות יותר, קל וחומר כשהממשלה בדרך לרשום גירעון שלישי מעל 5% תוצר גם השנה. בהקשר הזה אין הסכמה רוחבית באוצר: בזמן שבאגף התקציבים סבורים כי "הגירעון המיצב" עומד על כ־3%, החשב הכללי, יהלי רוטנברג, מציג מספר שמרני פחות: 4% תוצר. כלומר, אפשר למשוך עוד קצת.
מעבר לכך, הפסקת המלחמה, הירידה בפרמיית הסיכון, ייסוף השקל והצפי להתמתנות האינפלציה מספקים לבנק ישראל מרחב תמרון מוניטרי להפחתת הריבית בחודשים הקרובים. כלומר, אין צורך בהרחבה פיסקאלית אם יש הרחבה מוניטרית. עדיפה ההתמקדות בהכנה למשבר הבא ולפינוי מקורות לטיפול. הרי מאז הקורונה, תפיסת העולם התחלפה: אין שאלה לגבי "אם" יהיה משבר בקרוב, אלא רק "מתי".
המסקנה הבולטת ביותר של משרד האוצר ובנק ישראל היא כי מה שהציל במידה לא מבוטלת את כלכלת ישראל בשנתיים האחרונות מקריסה פיסקאלית ודאית היתה העובדה שממשלת השינוי של בנט–לפיד "איפסה" את החוב ל־60% תוצר (לעומת 72% תוצר אחרי הקורונה) ואף השאירה 10 מיליארד שקלים בקופה. כאמור, הסיכונים פחתו אך לא נעלמו.
האס בשרוול של הממשלה: כספי עסקת וויז
האס בשרוול של הממשלה בתקציב 2026 הוא כספי וויז - תוספת הכנסות המדינה ממסים בעקבות העסקה הגדולה בתולדות ההייטק הישראלי, רכישת וויז על ידי גוגל ב־32 מיליארד דולר, שאמורה להניב 20-11 מיליארד שקלים לקופת המדינה. זה סכום מכובד ביותר. ההמלצה של האוצר היא כמובן תשלום חוב. הרי החוב גדל בגלל אירוע חד־פעמי ולא שגרתי, אז מן הראוי לשלם עם כספים חד־פעמיים. הסכום הזה מהווה בין 1% ל־0.5% תוצר. כלומר, גירעון של כ־3% תוצר ב־2026 הוא בעצם גירעון של כ־4% תוצר אם סופרים את וויז.
מה יקרה אם האוצר יהיה שמרן מדי? אז הפעם ה"מייצבים האוטומטיים" יפעלו הפוך: הרי זה כבר שלוש פיסקאליות שהאוצר קובע תקרת גירעון, מפספס אותה - ולא מתקן, נותן לגירעון לעלות. אז הפעם, הוא ייתן לו לרדת קצת.
החשש הגדול באוצר היא כי הממשלה הזו - שמחפשת שרידות ולבטח כבר מתכוננת לבחירות ב־2026 - תשתמש בכספים האלו לצרכים פוליטיים ומגזריים. הרי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' עדיין לא ממש עובר את אחוז החסימה בסקרים והעובדה שהוא מוכן לשבת עם האויב הפוליטי האולטימטיבי שלו איימן עודה כדי לנסות להוריד את אחוז החסימה היא הוכחה חיה ששר האוצר מודע היטב למצבו הפוליטי הרעוע.
באוצר כנראה מעדיפים לא לחוקק תקציב
סיבה גדולה יותר לדאגה היא שתקציב 2026 יהפוך במהרה לתקציב בחירות. כלומר, תקציב שלא חותר לגירעון סביר, להפחתת יחס חוב-תוצר, מרובה בכספים סקטוריאליים ונטול רפורמות מבניות. הממשלה הנוכחית רואה רק חסרון פוליטי ברפורמות מבניות, כזה שעלול להוסיף לה עוד יריבים. הרי אין רפורמות מבניות אמיתיות ללא התנגדות של קבוצות לחץ שמוטבות מאותו עיוות שמבקשים לתקן.
אין אדם באוצר שיהיה מוכן להודות בקול רם, אך במשרד מעדיפים תקציב המשכי – כלומר אי־חקיקת תקציב - מאשר תקציב בחירות. מדובר במצב שבו המדינה פועלת בלי תקציב מאושר ומורשית להוציא בכל חודש עד 1/12 מתקציב השנה הקודמת.
זהו תקציב מרסן מאוד, שכן הוא מאפשר להוציא רק הוצאות חובה כמו שכר לעובדי המדינה, תשלומים על חוזים והתחייבויות קיימות והוצאות חיוניות בלבד, ואינו מאפשר יוזמות חדשות או הרחבת הוצאות. אך זה רחוק מלהיות מצב אידאלי.
פקידי אוצר לא יכולים להגיד בקול רם שיש חלופה עדיפה על תקציב מסודר, אך במקרה הזה - ישנה. יהיה מאוד קשה לעמוד מול חברות הדירוג ולהסביר כי גם השנה החוב לא יירד, הרי את המלחמה כבר אי אפשר להאשים - היא נגמרה. אם לא מתכוונים להשתמש במסים לטובת הפחתת החוב אלא לחלוקת צ'ופרים פוליטיים, באוצר מעדיפים חלופה אחרת: הפחתת מסים. השאלה הגדולה היא אילו מסים. באוצר התשובה ברורה: מסי הכנסה. חייבים להיטיב עם העובדים הישראלים שגם עובדים במשרות מלאות, גם משלמים מסים וגם משרתים בצבא ובמילואים. הבעיה היא שהם יגלו בקרוב שאין היתכנות פוליטית למהלך צודק ונכון שכזה. החרדים יתנגדו נחרצות.
למעשה, החרדים יחתרו להפחתת המע"מ: זה כמעט המס היחיד שהם משלמים. להפחית מע"מ אחרי שנתיים של הידרדרות פיסקאלית חסרת תקדים ייראה כיוזמה מרושלת. זו עוד סיבה מדוע באוצר היו מעדיפים להמשיך עם תקציב של 1 חלקי 12 ב־2026.
מי שחיזקה את המסר של האוצר היתה קרן המטבע הבינלאומית (IMF) שהקדישה את כל הפרק על מדיניות פיסקאלית על "הוצאה תקציבית חכמה" (Spending Smarter to Boost Growth). כלומר, האתגר כעת איננו "להדק את החגורה", אלא להשתמש נכון בכסף שיוצא. מדיניות תקציבית היא הרבה מעבר לשמירה עיוורת על מסגרות פיסקאליות - אלא בהתמקדות ב"איך" מוציאים, ולא רק "כמה" מוציאים.
כפי שמדגישה ה־IMF, הוצאה תקציבית חכמה אינה רק טקטיקה פיסקאלית אלא אסטרטגיית צמיחה של ממש. היא הוצאה שמופנית להשקעה בתשתיות, בחינוך כולל לימודי ליב"ה, בחדשנות ובהתייעלות של המגזר הציבורי — ולא כזו שמבוזבזת על משרדים ממשלה מיותרים או הסכמים קואליציוניים.
אם ישראל רוצה לחזור למסלול של צמיחה ולא של הישרדות, היא חייבת להחליף את תקציב ה"מלחמה לנצח" בתקציב של מלחמה בת קיימא כדי להעצים את מנועי הצמיחה. הם אלו שהצילו אותה בשנתיים האחרונות.
