הזמן לתיקון: כך יהפוך המשבר בענף התשתיות להזדמנות לאומית
השפעות המלחמה על הענף כוללות עיכובים משמעותיים של פרויקטים חיוניים, מחסור חמור בכוח אדם והיעדר ציוד. למרות זאת, לא די שהמדינה מסרבת להכיר באחריותה למצב, היא אף מפנה אצבע מאשימה לקבלנים וקונסת אותם בשל האיחורים שנגרמו. הפסקת האש מהווה כעת הזדמנות לתיקון
המשבר בענף התשתיות בישראל הפך בשנים האחרונות ממחדל נקודתי למדיניות כוללת, כזו שמבוססת על כוח, כפייה והיעדר תיאום בין זרועות השלטון. מה שהתחיל כניסיון להתמודד עם מחסור בעובדים ובציוד בעקבות המלחמה, הפך לתמונה רחבה של מדינה שמחוללת לעצמה נזק מערכתי. בזמן שצה"ל החרים ציוד הנדסי לטובת הצרכים הביטחוניים, משרד המשפטים ויתר משרדי הממשלה בחרו שלא לייצר פתרון הוליסטי. התוצאה: קבלנים שנותרו בלי כוח אדם, בלי ציוד ועם סנקציות על איחורים שהם לא גרמו להם.
הדברים הבאים ממחישים את עומק המשבר. כשנה וחצי אחרי שהממשלה הכריזה על הבאת 10,000 עובדים זרים לענף, הגיעו מאות בודדות בלבד. במקביל, פרויקטי תשתית מרכזיים - דוגמת קווי הרכבת החדשים, הנתיבים המהירים ומיזמי התחבורה הציבורית במטרופולינים - מתעכבים בכמה שנים, דבר הגורר עמו נזקים כבדים לקופה הציבורית. לפי נתוני התאחדות הקבלנים, ההשקעה בתשתיות צנחה בכשליש בשנת 2024, ועמדה על כ־47 מיליארד שקל בלבד. המדינה עצמה נרתעה מלהשקיע, לצד הסבה של התקציבים לביטחון בעקבות המלחמה המתמשכת. כך נעלם מנוע הצמיחה שהיה אמור לסייע לשיקום הכלכלה הישראלית דווקא כשהיא זקוקה לו יותר מתמיד.
ואולם הבעיה איננה רק תקציבית, אלא גם מוסרית וניהולית. במקום שמשרד המשפטים יקדם מתווה חירום להתמודדות עם השלכות המלחמה, כפי שנעשה בתקופת הקורונה, הוא מאפשר למשרדי הממשלה ולחברות ממשלתיות לפעול בנפרד, ללא מדיניות הוליסטית. מצב זה גורר לא פעם תגובה כמעט רפלקסיבית שבה המדינה ומוסדותיה מטילים על קבלנים אחריות לאיחורים, שעה שהאחריות אינה רובצת לפתחם.
כל זאת, כאשר מצב הדברים עמו קבלנים נאלצו ונאלצים להתמודד הופך למאתגר במיוחד - מספר רב של מהנדסים, מנהלי פרויקטים ועובדים מקצועיים נקראו למילואים, אין בנמצא פתרונות מספקים למחסור בפועלים (שנוצר, בין היתר, עקב האיסור על כניסת עובדים פלסטינים מאז פרוץ הלחימה), לצד גיוס כלי צמ"ה למאמץ המלחמתי. כך, יד ימין מגייסת כוח אדם וציוד ולא עושה די לפתרון המחסור בפועלים, ואילו יד שמאל קונסת, ושתיהן יחד שוכחות את מי שבונה תשתיות, כבישים, גשרים ומסילות.
כשהמערכת מתנהלת כך, איש לא לוקח אחריות. כל משרד ממשלתי חי בתוך העולם שלו, מתנהל לפי סדרי העדיפויות שלו, בלי להבין שהמכנה המשותף הוא הזמן. עיכוב של חצי שנה בפרויקט תשתית הוא לא רק בעיה של קבלן - זו בעיה של ציבור תקוע בפקקים, של דירות שלא נבנות, של השקעות שלא יוצאות לפועל. הנזק הוא רוחבי, אך ההתמודדות נקודתית, כמעט בירוקרטית. במקום לגבש תוכנית פעולה כוללת, המדינה מטילה על כל גורם לפתור את הבעיה בעצמו, ומופתעת כשהכול קורס.
בראייה רחבה יותר, המשבר הנוכחי ממחיש כשל תפיסתי עמוק: בישראל מתייחסים לתשתיות כהוצאה תקציבית, בעוד שבעולם המפותח הן נחשבות השקעה כלכלית מהמעלה הראשונה. השקעה בכבישים, בתחבורה ובתשתיות אנרגיה אינה "בור ללא תחתית" אלא מכפיל צמיחה. כל שקל שמושקע בהן מחזיר למשק תעסוקה, פריון וצמיחה אזורית. מדינות כמו ארה"ב, גרמניה ודרום קוריאה הפכו את תחום התשתיות לכלי אסטרטגי להמרצת הכלכלה לאחר משברים, ואילו בישראל עדיין מתייחסים אליו כמו אל הוצאה שיש לקצץ. אם לא יתקיים שינוי תפיסתי, נמשיך לשלם את מחיר הקיפאון לא רק בכבישים סתומים אלא גם בכלכלה מדשדשת.
דווקא כעת, כשהמלחמה מאחורינו, החטופים החיים שבו הביתה והושג הסכם הפסקת אש, נפתחת הזדמנות אמיתית לתיקון. זוהי נקודת מפנה שיכולה לסמן מעבר מחשיבה הישרדותית לבנייה. ממשלה שתבחר לראות בענף התשתיות לא נטל אלא מנוף, תוכל להפוך את השנה הקרובה לשנת שיקום לאומית אמיתית. כדי שזה יקרה, עליה לפעול מיידית: לרכז את כל הסמכויות הנוגעות לפרויקטים לאומיים תחת גוף מתכלל אחד, להקים צוות בין־משרדי שיגבש מתווה אחיד להארכת לוחות זמנים, לסבסד זמנית את עלויות כוח האדם ולהאיץ את הליך הבאת העובדים הזרים שכבר אושרו לפני שנה. אלו אינם רק צעדים טכניים, זו הכרעה אם ישראל רוצה לצאת מהמשבר או לשקוע בו.
עו"ד מיכאל וקנין הוא שותף מייסד וראש מחלקת ליטיגציה במשרד AOi עבדי וקנין ושות'
d&b – לדעת להחליט
