גיוון במקורות הוא אבן הפינה של בטחון אנרגטי. מדוע בישראל פועלים הפוך?
השיח הציבורי בישראל סביב מעבר לאנרגיות מתחדשות מתאפיין בהתלהבות רבה. בעוד שהמטרה להפחית פליטות פחמן ראויה ונחוצה, התעלמות מהסיכונים הגלומים במעבר חד ובלעדי לאנרגיות מתחדשות עלולה לסכן את הביטחון האנרגטי של תושבי ישראל.
על פי מאמר שפירסמה סוכנות האנרגיה העולמית ב-21.05.2025 עולה כי שילוב של ריכוזיות בהפקה זיקוק ואספקה של מינרלים קריטיים להקמת מתקני אנרגיה מתחדשת והתפשטות הגבלות היצוא בעולם מעלות בשלב זה את הסיכון לשיבושים כואבים בנושא אספקת אנרגיה.
הבעיה המרכזית טמונה בתלות קריטית של טכנולוגיות האנרגיה המתחדשת במינרלים נדירים כמו קובלט, ליתיום וניקל. זיקוק והפקת מינרלים אלה מרוכזים במספר מצומצם של מדינות - בעיקר סין, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ואינדונזיה. ריכוזיות שוק גבוהה זו מגבירה את הפגיעות מזעזועים באספקה ויוצרת נקודת כשל אסטרטגית: כל שיבוש באספקה, בין אם כתוצאה ממזג אוויר קיצוני, כשל טכני או שיבושי סחר, עלול להביא לעליה משמעותית במחירים ולפגיעה בתחרותיות הענף.
במציאות הגיאופוליטית הנוכחת, של מתיחות גואה ומלחמות סחר, סיכון זה הולך ומתגבר. ישראל, המצויה בעמדה רגישה במיוחד, חושפת עצמה לפגיעות נוספת כאשר היא מתמקדת באסטרטגיה אנרגטית חד-מימדית. גל הגבלות הייצוא האחרונות ממדינות שונות מדגיש את הדחיפות האסטרטגית בבניית משק אנרגיה יציב שאינו מסתמך רק על טכנולוגיה אחת.
השלכות הכשל ברורות ומיידיות: עליית מחירים דרמטית של טכנולוגיות אנרגיה מתחדשת, פגיעה בתחרותיות הכלכלית, ובמקרה הגרוע ביותר - אי יציבות באספקת האנרגיה עצמה. האזרחים יחוו זאת בעלייה משמעותית בחשבון החשמל החודשי, בהפסקות חשמל תכופות בימי הקיץ החמים, ובפגיעה בשירותים חיוניים כמו בתי חולים ומוסדות ציבור. התלות במינרלים המרוכזים במדינות זרות הופכת את הביטחון האנרגטי של ישראל לפגיע כפי שמעולם לא היה.
המצב מחמיר עוד יותר לאור החלטות אסטרטגיות שאינן מבוססות מקצועית והתקבלו בישראל לאחרונה, כמו סגירת בתי הזיקוק בחיפה ופגיעה בפיתוח נמלי תשתית כדוגמת קצא"א באילת (קו צינור הנפט מאילת לאשקלון) ואי קידום הקמת תחנות חשמל על בסיס גז טביעי. החלטות אלה יפגעו באופן אנוש בביטחון האנרגטי של המדינה ויגבירו את התלות במקורות אנרגיה חיצוניים. אם נוסיף למשוואה גם את הרגולציה הסלקטיבית והמחמירה במיוחד ביחס לאירופה בכל הקשור להקמת מתקני אנרגיה, נבין שישראל דוהרת למשבר באספקת האנרגיה.
לפי הערכות של משרד האוצר, השקעה של כ-100 מיליארד שקלים נדרשת עד 2035 להבטחת הביטחון האנרגטי, אבל הסיכויים לכך הם נמוכים במיוחד לאור הפער ההולך וגדל בפריון העבודה בין ישראל למדינות מערביות. המחסור בתשתיות ציבוריות מוביל לפגיעה משמעותית בכלכלה וכדי לצמצם את הפער נדרשת השקעה שנתית נוספת של כ-4%-5% מהתמ"ג - תוספת של כ-75 מיליארד שקלים, סכום לא מבוטל בתקופה שבה המדינה מתמודדת עם הוצאות רבות בצל המלחמה.
הפתרון איננו נטישת האנרגיות המתחדשות, אלא אימוץ אסטרטגיה מאוזנת ומגוונת. יש לעצור את התוכניות להחרבת תעשיית האנרגיה הקיימת משיקולים פופוליסטיים ולא מקצועיים, ובמקביל להקצות תקציבים משמעותיים לפיתוח אנרגיות מתחדשות ושדרוג תשתיות החשמל והדלקים הקיימות כולל תשתיות הזיקוק, הנמלים ותחנות חשל גזיות. נדרשת רפורמה מקיפה בתהליכי התכנון והרישוי שתאפשר ניצול יעיל יותר של יכולות המגזר הפרטי ותקצר משמעותית את לוחות הזמנים להקמת פרויקטים.
ישראל זקוקה לגיוון אנרגטי שכולל שדרוג ושיפור התשתיות הקיימות לצד פיתוח אנרגיות מתחדשות. גיוון מקורות האנרגיה הוא עקרון יסוד בביטחון אנרגטי - הוא הערובה היחידה ליציבות ולביטחון. על מקבלי ההחלטות להפסיק להתעלם מהסיכונים ולאמץ גישה מקצועית המבוססת על בחינה של כל הפרמטרים בעולם, במיוחד בכל הקשור לסחר במתכות נדירות שהן תנאי לפיתוח מתקני אגירת אנרגיה. הביטחון האנרגטי של ישראל חשוב מכדי להישאר בידיים של החלטות פופליסטיות.
יוסי אריה הוא מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה
