"מהפכת הפסולת" של עידית סילמן בדרך להטמנה
אחרי כל ההצהרות הבומבסטיות של המשרד להגנת הסביבה בדבר “מהפכת הפסולת”, חוק ההסדרים מציע מסלול מהיר לאופציה המזהמת של הרחבת מטמנות קיימות והקמת נוספות, ומרחיק את הפתרונות המתקדמים של מיחזור והשבת אנרגיה
המשרד להגנת הסביבה, תחת השרה עידית סילמן, הרבה במהלך השנים לשגר הצהרות בומבסטיות שכותרתן ״מהפכת הפסולת״ עם הבטחה לפתרונות מתקדמים למטרד שהופך משמעותי יותר ויותר משנה לשנה. אולם בחוק ההסדרים המובא לדיון בימים אלה בכנסת דווקא מקודם פתרון מיושן למדי: הסרת חסמי רישוי להקמה של אתרי הטמנת פסולת נוספים או הרחבת האתרים הקיימים במסלול מהיר של מיזמי תשתיות לאומיות.
ישראל סובלת ממשבר פסולת חמור, עם תלות גבוהה בהטמנה ותכולת מטמנות שהולכת ואוזלת, שכן היצע הפתרונות האחרים מצומצם. שיעור ההטמנה בישראל גבוה בהרבה מממוצע ה־OECD, שכן במדינות המפותחות יורדים שיעורי ההטמנה בשנים האחרונות בהתמדה. ב־2022 הוטמנו בישראל 80% מהפסולת, בעוד במדינות ה־OECD הוטמנו 40%. לפי בדיקה של מבקר המדינה, קצב העלייה השנתי הממוצע בעשור האחרון בשיעורי המיחזור בישראל עומד על 1% בלבד, לעומת ממוצע 60% של במדינות ה־OECD. מבקר המדינה אף התריע שבלא פתרונות אחרים או הרחבת השטחים הקיימים, שטחי ההטמנה הקיימים בישראל יאזלו עד סוף 2026.
המשרד להגנת הסביבה, הרגולטור האמון על התחום, כשל לאורך השנים בקידום חלופות להטמנת פסולת, כגון מיחזור או השבה לאנרגיה, והפסולת הולכת ונערמת, ואף נשרפת בשטחים פתוחים והופכת למטרד סביבתי וסיכון בריאותי. בדו”ח מבקר המדינה שפורסם אשתקד עלה כי עתודות ההטמנה נתקלות בחסמים תכנוניים שמצויים באחריות הגופים המאסדרים, מה שמוסיף לאי הוודאות בעניין הרחבתם שעה שאין פתרונות זמינים אחרים.
בחוק ההסדרים, המוצמד לתקציב המדינה, מבקשים במשרד האוצר להקל על הקמה והרחבה של מטמנות באמצעות קידומן במסלול של מיזמי תשתיות לאומיים. על פי החוק, בחמש השנים הקרובות תוכל הוועדה לתשתיות לאומיות לקדם בהליך מזורז הקמה של מטמנות. הפיתוח יוגבל לחמישה אתרים שיפרסם שר האוצר (ולא השרה להגנת הסביבה), והוא גם יוכל לעדכנם ולהחליפם מעת לעת.
לדברי עו״ד מירב עבאדי מארגון אדם טבע ודין, ״החוק יאפשר לוות”ל לקדם מטמנות בסדר גדול בינוני ללא התחשבות ברשויות המקומיות ובתושביהן. החסרונות של קידום מטמנה בוות”ל הם קידום מיזמים בראייה נקודתית צרה ולא בראייה כוללת, ללא בדיקת חלופות מספקת או שקילת השיקולים הנדרשים, וגרוע מכך — ללא בדיקות סביבתיות מספקות, כך שההשלכות השליליות מבחינה סביבתית ובריאותית על הציבור עלולות להיות משמעותיות ופוגעניות״.
האם נכון לקבוע עובדות בשטח בנוגע להטמנה בימים שמתכנסת ועדה שדנה בעתיד משק הפסולת?
בממשלה סבורים כי מדובר בפתרון בלתי נמנע לאחר שנים שהמשרד להגנת הסביבה נכשל במעבר לפתרונות אחרים. הטמנה היא אכן תשתית לאומית לא מקומית וחיונית, בעיקר בטווח הקצר, באין חלופות. אולם העיתוי וכן הפתרון מעוררים שאלות: בימים אלה מתכנסת ועדה בין־משרדית לדון בעתיד משק הפסולת. האם נכון לקבוע עובדות בשטח בנוגע להטמנה בשלב הביניים? וכיצד מבטיחים שהאתרים החדשים שיקומו לא יתחרו ויסכנו את הפתרונות החדשים, שכן הטמנה היא הפתרון הזול ביותר בנמצא.
״ההצעה לקידום מזורז של אתרי הטמנת פסולת כתשתיות לאומיות, שמשרד האוצר מיהר להכניס לחוק ההסדרים, היא עוד שליפה מהכובע ללא תכנון ותוכנית״, אומר פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות, מהמכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון. ״לא ברור מדוע להקים חמישה מתקנים. איך יקבע איפה ומתי יוקמו? ומדוע בכלל האוצר הוא הגוף הקובע בתחום? כמו כן, לא ברור אם ייקבעו סייגים על פיהם אתרים אלו יפסיקו לעבוד כאשר יוקמו חלופות סביבתיות יותר. החשש הוא שזהו שוב צעד שמשאיר אותנו עם פתרונות נחותים מהעבר, שעלול לעכב קידום של מתקני מיחזור והשבת אנרגיה שהם פחות תחרותיים מבחינה כלכלית. מה שצריך לעשות הוא לקדם במהירות את עבודת הוועדה הבינמשרדית לאסדרת משק הפסולת בישראל, לקדם חוק פסולת מתקדם עם יעדי צמצום הטמנה והגדלת מיחזור שאפתניים ולשתף את הרשויות המקומיות בתהליכים, כמי שאחראיות לאיסוף ופינוי של הפסולת ומשלמות על הטיפול בה״.
הצעת חוק פרטית מקדמת הפקעה של אסדרת משק הפסולת ממשרד הסביבה לרשות עצמאית
האם דווקא סעיף שנזרק החוצה מחוק ההסדרים למורת רוחו של משרד האוצר יחזור לשולחן המחוקק בדלת האחורית? בחוק ההסדרים הופיעה הצעת מחליטים של משרד האוצר: הקמת רשות פסולת, שתכליתה להוציא את התחום מידיו של המשרד להגנת הסביבה ולנהל אותו תחת רשות עצמאית. השרה סילמן התנגדה, היועצת המשפטית לכנסת קבעה שמדובר ברפורמה רחבה מדי עבור חוק ההסדרים, והרשות מצאה את עצמה (שוב) מחוץ לגדר. אלא שביום חמישי האחרון הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לאסדרת משק הפסולת והקמת רשות פסולת ארצית.
את ההצעה הניחו חברי הכנסת יצחק קרויזר (עוצמה יהודית) ויעל רון בן משה (כחול לבן). קרויזר הוא יו״ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, והוא מרבה לזמן את המשרד להגנת הסביבה לדיונים בנושא בוועדה. מאז שנכנס לתפקידו, הוא גם דן בתדירות גבוהה בבעיית שריפות הפסולת, ומצוי בשיח עם הרשויות המקומיות על מצוקת הפסולת.
הצעת החוק טרם נידונה בוועדת השרים לענייני חקיקה, אותה יצטרכו קרויזר ורון לשכנע להצביע נגד השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן. לעומת ההצעה הדלה של משרד האוצר, החוק המדובר כולל שורה של פתרונות להם ממתינים התושבים שנים, למשל הידוק הפיקוח על נהגי משאיות המובילות פסולת באמצעות אמצעי איכון ובקרה, שיאפשרו לנטר בעלי משאיות שמשליכים את הפסולת בשטחים פתוחים כדי לשלשל לכיסם את עלות ההטמנה שמשלמות הרשויות המקומיות. החוק גם כולל יעדי ממשלה ותוכנית אב רב־שנתית לצמצום ההטמנה וחובת הפרדה במקור של פסולת.
אולם גם ההצעה הזו מעוררת שאלות וביקורת. היא קובעת למשל יעד של 26% הטמנה ב־2050, בעוד שהמשרד להגנת הסביבה התחייב בתוכניותיו ל־20% עד סוף העשור הנוכחי. החוק אף מקבע הקמה של תשתיות השבה, ומתעלם ממתקני מיחזור הנדרשים לטיפול בפסולת, ובעיקר קובע מסמרות שעה שהמשרד האמון על הנושא מדשדש כבר שנים. כעת ההמתנה העיקרית היא לחוק מסגרת לפסולת, אותו התחייב המשרד להגנת הסביבה להניח זה מכבר, אולם ממשיך לגרור רגליים בנושא בזמן שהפסולת נשרפת בשטחים הפתוחים, או במקרה הטוב נערמת במזבלות הגדלות עד בלי די.
