יש תקנים, אין עו"סים: המדינה לא מצליחה לאייש 18% מהמשרות
דו"ח תמונת מצב המדינה של מרכז טאוב חושף תמונה קשה על מצב שירותי הרווחה בישראל: שיעור התקנים הבלתי מאוישים של עובדים סוציאליים גדל פי 1.5 ל־18%; ההוצאה הממשלתית על רווחה עומדת על כשליש מבשבדיה ובדנמרק
דו"ח תמונת מצב המדינה 2025 של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית שמתפרסם הבוקר חושף תמונה קשה על מצב שירותי הרווחה בישראל. ההוצאה הממשלתית לשירותי רווחה עמדה ב־2021 על 2.9% מהתמ"ג. זה נמוך משמעותית מממוצע ה־OECD, שעומד על 3.4%. שיעור התקנים הבלתי מאוישים של עובדים סוציאליים גדל פי 1.5 מ־12% ל־18%. שיעור הנמצאים באי־ביטחון תזונתי חמור (רעב) או בינוני בישראל עומד על 12.2%, כלומר אחת מכל שמונה נפשות. את הדו"ח חיבר נשיא המרכז פרופ' אבי וייס.
ההוצאה הממשלתית הנמוכה על שירותי רווחה, כאמור 2.9% מהתמ"ג, מציגה נתון קרוב לזה של ארצות הברית, הידועה כמדינה עם הוצאה נמוכה לנושאים חברתיים (2.8%). זה רק קצת יותר משליש מההוצאה לשירותים חברתיים במדינות סקנדינביות כמו דנמרק (8.1%) ושבדיה (7.9%). לנתון על ההוצאה לשירותים חברתיים ללא קצבאות ביטוח לאומי חשיבות יתרה בשנים האחרונות משום שהקצבאות היו נתונות בימי הקורונה והמלחמה לתנודות גדולות.
מאז תחילת המלחמה בסוף 2023 מתמודדת מערכת הרווחה עם עומסים גדולים במיוחד ונוספו תקנים של עובדים סוציאליים, גם אם במספר שרחוק מלענות על הצרכים. אלא שמתברר שהמדינה מתקשה לאייש אפילו את התקנים האלה. מספר התקנים הבלתי מאוישים של עובדים סוציאליים עלה ב־73% מ־747 ביוני 2023 לפני המלחמה ל־1,289 במרץ השנה. במרכז טאוב מציינים ש"המחסור חריף במיוחד ברשויות המקומיות שפונו מתושביהן".
אחת ההשלכות של המלחמה היא שההוצאה על סיוע לנפגעי פעולות איבה זינקה מ־53 מיליון שקל בחודש ב־2023, לפני המלחמה, לכ־260 מיליון שקל לחודש בממוצע בחודשים הראשונים של 2025 - כלומר יותר מפי 5. המשמעות היא הגדלת התקציב השנתי מ־635 מיליון שקל לכ־3.1 מיליארד שקל, על חשבון תקציב הביטחון שמממן קצבה זו. בעשור שקדם ל־7 באוקטובר 2023 עמד מספר נפגעי האיבה המוכרים על כ־5,000. בעקבות הטבח והמלחמה נעשו תיקונים בנוסח החוק ובתקנוניו כדי להרחיב את ציבור הזכאים לסיוע במסגרת החוק. עד פברואר 2025 זינק מספר נפגעי האיבה שקיבלו הכרה ל־22,666 איש.
שעור הנמצאים באי־ביטחון תזונתי חמור (רעב) או בינוני - אחד משמונה איש (12.2%) - הוא גבוה משמעותית מהממוצע במדינות בעלות ההכנסה הגבוהה (קבוצה קצת רחבה יותר ממדינות ה־OECD) שעומד על 10.9%. השיעור הנמוך ביותר של רעבים נמצא באיטליה, מהחברות הפחות עשירות ב־OECD, ועומד על 2%, שישית מישראל. בפולין הוא עומד על 5.4%.
יודגש שמדובר במצב מאוד בעייתי למשק. אי־ביטחון תזונתי קשור למגוון בעיות בריאות, כגון סוכרת, השמנת יתר, תחלואה לבבית ותחלואה נשימתית בשל אכילת מאכלים זולים ותעשייתיים - כלומר, הוא מגדיל דרמטית את תקציב הבריאות. רעב פוגע קשה מאוד בהתפתחות ילדים וביכולת הלמידה של ילדים, כלומר הוא, מצד אחד, מגדיל את ההוצאה העתידית על בריאות ומצד שני, מקטין משמעותית את הפריון לנפש.
מהדו"ח עולה בבירור שאם להיות מטופל ברווחה, עדיף ביישוב עשיר או לפחות ביישוב יהודי לא חרדי. ההוצאה למטופל רווחה ביישוב באשכול 10 הגבוה עומדת על 11 אלף שקל בממוצע ובאשכולות 9-4 שבהם מרוכזים רוב היישובים היהודיים הלא חרדים על 10,000-9,000 שקל. רוב היישובים הערביים והחרדיים ממוקמים באשכולות 3-1 הנמוכים וההוצאה הממוצעת למטופל רווחה שם נעה בין 6,400 שקל באשכול 3 ל־4,600 באשכול 1 התחתון. הפער נובע כמובן מריבוי מקרי רווחה ברשויות החלשות ומהבדלים ביכולת של רשויות להוסיף להקצבות הממשלתיות.
לא רק בשירותים חברתיים ישראל ממעטת להשקיע. ההוצאה הציבורית על השכלה לסטודנט עמדה ב־2020 על 8,500 דולר מותאם כוח קנייה. זה 39% פחות מהממוצע במדינות המפותחות (14 אלף דולר) ו־43% פחות מממוצע האיחוד האירופי. ההוצאה בישראל אינה נמוכה רק מזו שברוב המדינות הדומות לה, ובכלל זה מדינות רווחה נדיבות כמו שבדיה, נורבגיה ודנמרק, אלא גם מההוצאה במדינות רווחה שמרניות כמו צרפת וגרמניה ואפילו ארצות הברית משקיעה בסטודנט יותר ממנה.
