הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
פרופ' מימי אייזנשטדט (68) מהאוניברסיטה העברית מתמחה בהיבטים שונים של רווחה ובממשקים בין סוציולוגיה, קרימינולוגיה, משפט ועבודה סוציאלית. במשך השנים היא הובילה מחקרים רבי־השפעה ופעלה בזירה הציבורית בנושאים הנוגעים לאוכלוסיות מוחלשות, צדק חברתי, שוויון, מגדר והנגשה של השכלה גבוהה. היא כיהנה בתפקידים בכירים באוניברסיטה העברית וכנשיאת האוניברסיטה הפתוחה, שהחודש אף העניקה לה תואר דוקטור לשם כבוד, ופרסמה עשרות מאמרים וכן ספרים. אחרי 7 באוקטובר היא פרסמה עם קולגות ספר שדן בהיבטים חברתיים שונים בימי המלחמה, בדגש על רווחה ותוך התמקדות באוכלוסיות שונות. בחודשים האחרונים אייזנשטדט כבר גיבשה והציגה בפורומים מקצועיים "תורת רווחה חדשה", שמבקשת להתמודד השינויים העמוקים שעוברת ישראל בשנה וחצי האחרונות. לטענתה, תפיסת הרווחה שהתקיימה בישראל במשך השנים כבר לא תואמת את המציאות שבה אנחנו חיים, ולכן מתחייבת גישה חדשה, הן במחשבה על הנושא והן במנגנוני הרווחה השונים.
למה צריך לעדכן את תפיסת הרווחה?
"כי אנחנו עדים למצוקות חדשות, מצבים שבעבר לא הוגדרו כמצוקה ולכן לא טופלו בידי המערכות השונות. יש אוכלוסיות שלמות שלא מופיעות על הרדאר של שירותי הרווחה, פשוט כי הן לא היו צרכניות שלהם בעבר, והמצב החדש דורש חשיבה חדשה. אחת הדוגמאות הבולטות היא נשות המילואימניקים: נשים בשנות ה־30 וה־40 לחייהן, לרוב עובדות, שלא היו מוכרות לרווחה או לביטוח הלאומי. הן מעולם לא ביקשו עזרה, וגם המערכות לא זיהו צורך שלהן. אבל עכשיו, בעקבות המצב, הן קורסות — רגשית וכלכלית — ואין להן מענה. אוכלוסייה אחרת שלא היתה מזוהה בעבר עם שירותי הרווחה היא בני משפחות שכולות, שמספרם גדל מאוד, כולל למשל הורים צעירים יחסית לחיילים צעירים שנהרגו. קבוצה נוספת היא של המפונים מאזור העוטף ומיישובי הצפון — רואים אצלם עלייה ממשית בתסמינים פיזיים של מצוקה — לחץ דם גבוה, קושי להירדם, שימוש מוגבר באלכוהול. גם הורים של חיילים לא ישנים. מדובר בגלי הדף נפשיים שצריכים מענה מסוג אחר".
בואי נתעכב למשל על האוכלוסייה של נשות המילואמניקים — הרי מאות אלפי מילואמניקים גויסו במלחמה. איך בנות ובני הזוג שלהם נהפכו לאוכלוסייה שזקוקה לסיוע של הרווחה?
"בהתחלה חשבו שהכל ייגמר בתוך שבועות, והנה עברו כבר יותר משנה וחצי. במשך הזמן הזה חלק מהנשים נאלצו לעזוב את מקום העבודה שלהן, או צמצמו את היקף המשרה. חלק עברו לגור אצל ההורים כי לא היתה ברירה. הן טיפלו בילדים, במשפחה, בבית — והקריירה נדחקה הצידה. עכשיו, בחלק מהמקרים, גם אם הן יכולות ורוצות לחזור לשוק העבודה, זה כבר לא פשוט. במקביל צצו בעיות בריאותיות ונפשיות — חרדה, דיכאון ותשישות — שהן לא סבלו מהן בעבר".
רואים עלייה בגירושים, מה שעלול להגדיל את מספר הנזקקות לסיוע?
"בישראל עוד אין נתון רשמי, אך בארצות הברית ראו שיעור גבוה יחסית של גירושים במשפחות חיילים ששבו מאפגניסטן - וזה יקרה גם כאן. זה בלתי נמנע כששני הצדדים — גם הגבר הלוחם וגם האשה שנשאה לבדה במעמסה — עוברים טלטלה נפשית עמוקה".
ומה צריך לעשות עם התרחבות מעגל האוכלוסיות שזקוקות לעזרה?
"להרחיב את הקטגוריות של הזכאים לסיוע, כמו שביטוח לאומי עשה בקורונה, אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים לחשוב מחדש איך אנחנו מגדירים מצוקה, ואיך מזהים קבוצות שנשארו מחוץ לרדאר רק כי בעבר הן לא נזקקו לעזרה".
האוכלוסיות שציינת קודם — נשות מילואמניקים, מפונים, קרובי חיילים, משפחות שכולות — הן רחבות מאוד. זה כבר חלק ניכר מהישראלים. במידה מסוימת נראה שהשינוי שאת מתארת כבר לא נוגע רק לקבוצות מסוימות אלא לכל חלקי האוכלוסייה.
"נכון, אנחנו נמצאים במצב שבו כמעט כל אדם מושפע, ברמה כזו או אחרת, ממה שקורה סביבו. אי אפשר עוד להצביע על קבוצה אחת ולומר 'הם'. זה אנחנו — כולנו. וכולם מדברים על טראומה, זה כבר מונח שגור — טראומה משותפת, פוסט־טראומה, טראומה מתמשכת. אבל השאלה שצריך לשאול היא אם הכלים והשיטות שאנחנו מכירים כיום באמת מסוגלים להכיל את ממדי התופעה הנוכחית, ואם הם מתאימים לכלל האוכלוסייה. אי אפשר לתת עוד מאותו הדבר, זה לא יספיק, ולכן צריך לחשוב מחדש — לבחון לעומק את ההגדרות, את דרכי ההתערבות. לא רק להרחיב שירותים קיימים, אלא לשאול את עצמנו מה באמת נדרש עכשיו, ומה יכול לענות על הצרכים החדשים שצמחו מהמשבר הזה".
איך עושים את זה?
"ראינו את זה כשחזרו חטופים, ובמשרד הרווחה הבינו שהם נדרשים לחשיבה מחודשת איך לטפל בהם ונעזרו במומחים של האוניברסיטה העברית. הם חיפשו מקרים דומים בעולם, וגילו שכמעט אין כאלה. מתוך הידע הקיים ניסו לפתח מענה ייחודי למצב חסר התקדים שנוצר כאן. הם ירדו לפרטים הקטנים ביותר — למשל, מה מותר לחייל הראשון שפוגש את החטוף לומר. האם מותר לו לומר משהו על בן משפחה שנהרג, או שעדיף להימנע מכך? עד לרמה כזו ניסחו ממש תורה חדשה — הנחיות שמלמדים כיום, מתוך תקווה שביום שבו ישובו חטופים נוספים, נדע איך לפעול נכון".
ומה עוד צריך לעשות?
"לטפל במעמד מקצועות הבריאות המשלימים — פסיכותרפיה, פיזיותרפיה, תזונה, ריפוי בעיסוק ועבודה סוציאלית. במשך שנים הם נדחקו לשוליים. כיום, עם כמות המצוקות והצורך בשיקום, הם בקו הראשון. צריך להפסיק לחשוב עליהם כנספחים, 'פארא־רפואיים'. הם המערכת עצמה, ויש לשים אותם בקדמת הבמה. עוד תקנים, עוד תקציבים, וגם להכיר במקצועות האלה כמובילים ולחשוב מחדש איך מכשירים את העוסקים בהם".
איך אפשר לזהות טוב יותר אנשים במצוקה?
"למשל דרך רשתות חברתיות. במרחב הווירטואלי רואים את המצוקה, את מי שזועק. מי שכותב פוסט על יוקר המחיה, מעלה סרטון על חרדה, משתף סיפור אישי באינסטגרם — זו מציאות שהמערכת חייבת להתחיל להתייחס אליה. המדיה החברתית היא היום המרחב הציבורי האמיתי, ותורת הרווחה צריכה להפסיק להסתמך רק על פניות יזומות רשמיות אליה, ולהתחיל להקשיב למה שכבר נאמר בקול רם, גם אם זה נאמר בסטורי".
המדינה צריכה להתחיל לעקוב אחרי אנשים כדי להבין מי זקוק לעזרה?
"לא לעקוב — להאזין. לא באופן ספציפי לאנשים מסוימים, אלא במבט חברתי כללי. להבין מה צף. איפה יש מצוקות חדשות, צרכים לא מטופלים, תסכולים שבין השורות. זה דורש שינוי פרדיגמה, וגם כלים חדשים. אם אנחנו לא שומעים מה נאמר ברשת, אנחנו לא שומעים את הציבור".
מצבה של מערכת הרווחה עוד לפני המלחמה היה גרוע, ומאז התקציב והיכולות שלה רק נשחקים מול הביקוש. סדר העדיפויות שהממשלה הזאת ורוב קודמותיה הציבו ברור, ודוחק את הרווחה. איך אפשר לחולל שינוי עמוק, כמו זה שאת מסבירה שנדרש, כשמצבה הנוכחי של המערכת כל כך קשה?
"דווקא בגלל הצרכים העצומים והנזקים המצטברים — לא רק בהווה, אלא גם בשנים ובדורות שיבואו — אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמתין. אם לא נתחיל להתמודד עם זה עכשיו, נהיה במשבר עמוק הרבה יותר. והיסטורית, שינויים מהותיים קורים בזמני משבר, כך למשל מדינת הרווחה נולדה באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, בריטניה לדוגמה החליטה לקחת אחריות רחבה הרבה יותר על חיי האזרחים. משברים מערערים את מה שנראה מובן מאליו, ודווקא אז אפשר, וצריך, לשאול מה לא עובד, מה צריך לשנות, איך בונים מערכת שמתאימה למציאות החדשה. כשהכלים הישנים לא מספקים מענה, זה הרגע לשאול שאלות מהותיות. נכון, נדרשים תקציבים, וגם הקמה של מערכות חדשות, וזה תהליך גדול ומורכב. אבל חייבים להתחיל".
ממה מתחילים?
"משינוי מבני עמוק — הקמת משרד ממשלתי מאוחד לרווחה חברתית, שירכז את כלל התחומים הקהילתיים, הטיפוליים והשיקומיים. היום הטיפול בנושאי רווחה מפוזר בין משרדים שונים: משרד העבודה, משרד הרווחה, משרד הביטחון, ביטוח לאומי ואפילו משרד האוצר. כל אחד מטפל בפיסה אחרת, ואין גוף אחד שרואה את התמונה המלאה. הגיע הזמן לאגם את התחומים האלה תחת גוף מתכלל אחד שייתן מענה שלם".
כשאת מרצה על הנושא את מדברת גם על הצורך לשלב בתוך המערכת עמותות, גופים קהילתיים, יוזמות התנדבותיות ותרומות אזרחיות, באופן שקוף, מפוקח ומתואם. זה לא ייצור למדינה עוד הזדמנות להפריט את השירותים ולהתנער מתפקידי הרווחה שלה?
"אולי באמת חלק מהשירותים לא יכולים להינתן ישירות בידי הממשלה, כי אין לה מספיק זרועות לביצוע בשטח. אבל חייב להיות מנגנון סדור ומאורגן, כולל תקנות ברורות. הפיקוח חייב להישאר בידי המדינה".
ומה עם האוכלוסיות הנזקקות המוכרות? כשיש הרבה צרכים חדשים ודחופים, אפשר להמשיך לטפל גם בהן כמו שצריך?
"תורת הרווחה החדשה שאני מדברת עליה חייבת להיות היברידית. היא צריכה להתייחס למצוקות החדשות שנוצרו אבל אסור לה להזניח את הישנות. למשל בכל הנוגע לאלימות נגד נשים, דווקא בתקופות משבר, כגון הקורונה או המלחמה, אנחנו רואים ירידה בתלונות. לא משום שהאלימות נעלמה, אלא כי נשים מרגישות שאין להן לגיטימציה לפנות. כשיש מלחמה, מי יקשיב? אבל אז התלונות חוזרות, ולעתים רואים זינוק. כלומר לא רק שהמצוקה לא נעלמת — היא מצטברת, מתפרצת ומעמיקה את הפגיעה. וכיום יש הרבה יותר נשק ברחובות, וזה בפני עצמו מקור לפחד, במיוחד אצל נשים שכבר חיות בטראומה. זו מצוקה אמיתית, אז גם כשיש מצוקות נוספות וגם כשאין תקציבים — אסור לנו לשכוח את האוכלוסיות האלה. פשוט אסור".
