ניתוח
ממשלת הקוזאק הנגזל: כך מסומנים "בוגדים" בשם המשילות
המתקפה על המוסדות, מהסערה סביב נשיא ביהמ"ש העליון עמית ופיטורי ראש השב"כ בר ועד מכתב הטייסים, משרתת מטרה אחת: להסית נגד בכירי השירות הציבורי ולהציגם כלא נאמנים לשלטון
1. יצחק עמית ויריב לוין
חיסול האמון בבית המשפט העליון משרת עבור ממשלת ההפיכה שלושה יעדים. שלוש ציפורים שמופלות כאן במכה אחת. היעד הראשון והמיידי הוא הרס הסמכות והתוקף של בג"ץ לבקר את השלטון בשאלות חוקתיות ומנהליות. שני היעדים הנוספים נועדו לסלק את שופטי בית המשפט העליון המשוקצים משתי כהונות חיוניות ביותר לממשלה: כראש ועדת חקירה ממלכתית וראש ועדת הבחירות המרכזית. המזימה המסתמנת היא להחליף את השליטה בוועדות האלה ולהעבירן למועמד שמקובל על "העם". כלומר על הכנסת, כלומר על הממשלה, כלומר על בנימין נתניהו.
מהלך החיסול והסיכול הזה נכנס לשלב התמרון העצים שלו בהסתערות על השופט יצחק עמית ובמאמץ לסיכול מועמדותו לכהונת הנשיא. זה התחיל לאחר שהתגלתה "השחיתות" לכאורה (שלא היתה לא נבראה) שקשורה באחיו הדירקטור. היקום הביביסטי, שהפך באחת לרגיש וחרד לטוהר המידות, קם והסתער, בניצוח החבר של משפחת קדושים, שר המשפטים יריב לוין. היקום והקדוש המעונה הזה, שקבלת כסף קטרי בלשכת ראש הממשלה לא מזיזה להם את אנטנת השחיתות, סימן את הנשיא עמית, וסימן את הדרך להתנפלות של השבוע שעבר בבג"ץ על הניסיון לפיטורי ראש השב"כ רונן בר.
2. יצחק בונצל ורונן בר
חשוב להבין, חשוב שלא להקל ראש באירוע. היה כאן ניסיון מתוזמר לסכל ולפוצץ דיון בבית המשפט העליון. באמצעות פוליטיקאים של הקואליציה, באמצעות הורים שכולים שקשה מאוד להתמודד איתם. אם אתה משתיק או מרחיק אותם – ייפתחו עליך שערי הגיהנום. אם אתה מאפשר להם – יש סכנה לא ניתן יהיה לקיים את הדיון. הנשיא עמית וחבריו להרכב, השופטים נעם סולברג ודפנה ברק-ארז, הצליחו לצלוח את האתגר ולסיים את הדיון לאחר שעה ראשונה מאתגרת במיוחד שנשאה עמה את פוטנציאל הפיצוץ התקדימי. את המעבר הזה מכאוס לדיון סימן האב השכול יצחק בונצל שבהתחלה כמעט ופוצץ את הדיון ובהמשך התייצב בעמדת עורכי הדין וטען לפיטוריו המיידיים של בר. בהחלטתם, האריכו השופטים את כהונת בר עד להחלטה אחרת (פסק דין או פשרה מוסכמת בין הממשלה ליועמ"ית ולבר). החלטת נתניהו לציית, נתפסה כחולשה ביקום הביביסטי, עוד הוכחה לכניעה בפני ה"דיפ סטייט" המשפטי. נתניהו מיהר להגיב בהדרת בר מדיון ביטחוני שהוכתר לצורך ההדרה כ"מדיני". והמשחק הזה, הבדיחה שהיא עלינו, על חיינו וחשבוננו, ימשיך להתגלגל.
3. טראמפ ופלדמן-פרידמן
דרך מעניינת עשה ראש הממשלה נתניהו בימים האחרונים, מויקטור אורבן, דרך דונלד טראמפ, ועד עמית ורבקה פלדמן-פרידמן. טראמפ מאמלל אותו עם ארדואן, איראן והמכסים; עמית עם בר; פלדמן-פרידמן עם ההתעקשות להעיד אותו אחרי לילה ללא שינה. ואחרי כל זה אנחנו עוד מעיזים לחשוב שיש כאן קורבנות שאינם עונים לשם בנימין נתניהו.
חשוב לשים לב לדמיון שנשזר בבג"ץ פיטורי בר ובאולם המחוזי בתל אביב, במשפטו הפלילי של נתניהו. בשני האולמות נישאו נאומים, בפיו או בשמו, על הסכנה הגדולה שנשקפת לדמוקרטיה ולביטחון המדינה. נאומי התקרבנות ששורשרו בהמשך לפאנלים של ערוץ 14 שעיקרם: הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הם נשיא העליון עמית והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. השניים שחולשים על דיפ סטייט משפטי שכל מטרתו היא לגזול מהממשלה את כוחה למשול. פרופ' משה כהן איליה הצביע על מחקר של פרופ' רבקה וייל מהבינתחומי שפירט את חולשות ממשלות ישראל שתקופות כהונתן הממוצעת היא כשנתיים וחצי. מנגד, יש לא מעט ראיות משטריות לכוחה הבלתי מוגבל כמעט של ממשלה ששולטת לגמרי בכנסת, ששולטת במינויים הבכירים של נציב שירות המדינה, מבקר המדינה, הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראשי השב"כ והמוסד, נגיד בנק ישראל וכמובן היועץ המשפטי לממשלה. כל היועצים המשפטיים, כולל בהרב-מיארה, היו המינויים המועדפים על הממשלה. אבל להתקרבנות, ליבבת הקוזק הנגזל, יש מטרה אחרת לגמרי. לא באמת למחות על הפקעת המשילות המדומיינת, אלא להסית את הציבור נגד בכירי השירות הציבורי שנתפסים כלא נאמנים לשלטון. להסית ולהכשיר בכך את הקרקע לרודנות דיקטטורית של "נבחרי העם".
4. אווה אילוז ויואב קיש
שיח הנאמנות חורך את כל הגזרות וכל הזירות. משפט, תקשורת, תרבות אקדמיה, ארגוני זכויות אדם. התיוג הרעיל של "בוגדים" מקועקע למצחו של כל מי שלא מיישר קו עם הממשלה. בשבוע שעבר עסקנו ב"חוסר הנאמנות" של ראש השב"כ בר ושל פרופ' אווה אילוז. פרס ישראל נשלל מאילוז בגלל שקראה לבית הדין הבינלאומי לחקור את האירועים בשטחים ולא לסמוך על הרשויות הישראליות. באמת, איך אפשר שלא לסמוך על בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר שבהדרגה מפקיעים לעצמם יותר ויותר סמכויות ואחריות למעללי המתנחלים. בשלילת הפרס, הכתים שר החינוך יואב קיש את מהותו ותכליתו של הפרס - לעטר ולכבד את בניה ובנותיה המצטיינים ביותר של המדינה בתחומי התמחותם. אילוז נמצאה כראויה לפרס ישראל לסוציולוגיה. אלא שבמשטר פשיסטי זהו תנאי הכרחי אבל לא מספיק. המסר השלטוני בשלילת הפרס נועד להרתיע את מצטייני החברה מלמצות את חירויות הביטוי וההפגנה שלהם. נכון, גם שרי חינוך לפניו הטילו וטו דומה. בכך קיש לא יצר תקדים, אלא המשיך את המגמה שמכפיפה פרס ממלכתי-מקצועי לתנאים של שתיקה והשתקה, להימנעות מלהשתתף במאבקים אזרחיים על דמותה של המדינה החופשית והליברלית.
5. מכתב הטייסים
ומאילוז לטייסים. למכתב המחאה בחתימת כ-950 טייסים, לוחמי צוות אוויר במילואים ובדימוס. 10% מתוכם משרתי מילואים בפועל - רובם מתנדבים. מפקד חיל האוויר, קצת כמו יואב קיש מהאייטם הקודם, מאיים להרחיק אותם מהפעילות ומהשירות. להעניש אותם על הבעת מחאה אזרחית חשובה, ולקשור אותם בעקיפין לסרבנות המדומיינת שהציג עו"ד אמיר בבג"ץ פיטורי בר. מפקד חיל האויר נקלע כאן בעל כורחו לסוג של סערה או דילמה ציבורית-פוליטית. מצד אחד, מול ציפיית הממשלה לגנות ולהוקיע את ה"סרבנים". ומצד שני, לחבק אותם, להבין אותם ואולי גם לחשב באקסלים שלו עד כמה ייפגע החיל מגריעתם והרחקתם מהקוקפיט. מבחינה זו מצבו גרוע יותר מאחיו הירוקים, בהמתנה למילוי השורות המידלדלות על ידי החרדים (שלא יגיעו).
את מכתב הטייסים, כמו את מחאת קפלן, צריך לראות גם בהקשר של מחאת האליטה הקרבית, וגם האזרחית - היצרנית, הטכנולוגית, זו שנושאת על גבה את כלכלת המדינה ואת הגנתה באמצעות הגשמת יתרונותיה שנגזרים מחינוך פלורליסטי, דמוקרטי, גלובלי. כל מה שמאיימת ההפיכה המשטרית להכחיד בשם דיקטטורת הביביסטים-כהניסטים-חרדים. ולמכתב הזה ערך נוסף, כפי שהביע אחד הטייסים באחת הקבוצות הפנימיות: "בוודאי שחתמתי. התקווה והתמימות עדיין במוחי".
