פרשנות
בג"ץ דחה את עתירת משפחות החטופים והוכיח: צדק ומשפט לא תמיד הולכים יד ביד
השופט חאלד כבוב דחה את העתירה שדרשה מהממשלה להסביר את מדיניותה ביחס לעסקות חטופים בטענה כי "זהו סוג המקרים שבהם קצרה ידו של המשפט". אולם, האם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא מחייב התערבות במקרה קיצוני זה?
"זהו סוג המקרים שבהם קצרה ידו של המשפט" - כך כתב היום (ה') השופט חאלד כבוב בפסק הדין שדחה את עתירת משפחות החטופים.
מדובר בעתירה שהוגשה לפני מספר חודשים. בתחילה דרשו המשפחות מבג"ץ להורות לממשלה לבצע עסקה עכשיו, ולאחר מכן העתירה תוקנה כך שהיא מבקשת מבג"ץ להורות לממשלה "לספק הצדקה מפורטת למדיניותה, כדי שזו תעמוד למבחן הציבור".
טענת באי כוחן של המשפחות, הפרופסורים דנה פוגץ' וברק מדינה ועו"ד עודד סבוראי, היא כי "הותרת החטופים בשבי ארגוני הטרור האכזריים פוגעת באופן קשה בזכויותיהם החוקתיות של החטופים ובני משפחותיהם, ולפיכך, על מקבלי ההחלטות בסוגיה זו מוטל הנטל להצדיק את פעולותיהם בנדון בפני הציבור ובפני בית המשפט".
הממשלה טאטאה את העתירה בטענה המקובלת ש"העניינים הנדונים בעתירה מצויים בליבת סמכות הממשלה ושיקול דעתה, כרשות המבצעת, לנהל את ענייני החוץ והביטחון של המדינה". הניהול "המופתי" הזה, שדן את החטופים לייסורי גסיסה ממושכים, אינו מחייב הסברים, לפי הממשלה - כמובן גם בשל הסודיות שנדרשת משיקולי המשא ומתן.
בהסכמת השופטים נעם סולבררג ויחיאל כשר כתב כבוב בפסק דינו: "לבנו עם כלל המשפחות, ברם, בסופו של דבר, אין בידינו להושיט לעותרים את הסעדים המבוקשים על-ידם – ומשכך, דין העתירה להידחות".
פסק הדין הזה יכול היה להיכתב כבר ביום הגשת העתירה. ישנן עתירות שהתוצאה בהן ברורה לכולם: לצדדים, לשופטים, לציבור. למשל, תמונת הראי של העתירה הנוכחית – העתירות שמוגשות בכל פעם שנחתמת עסקה לחילופי שבויים. משפחות נפגעי הטרור עותרות נגד העסקה ונגד שחרור המרצחים של בני משפחותיהם. בג"ץ, מפאת כבודן, לא דוחה את העתירות על הסף אלא מבקש את תגובת המדינה, קובע את הדיון והאוטובוסים עם המחבלים המשוחררים ממתינים להחלטה שתאפשר לצאת לדרך.
אלא שיש הבדל בין העתירות ההן לעתירה הנוכחית. שם מבקשות למעשה משפחות הנפגעים למנוע שחרור שבויים וחטופים ישראלים. מניעת שחרור רוצחי בני משפחותיהם גוברת לדידן על שחרור והצלת אזרחים ישראלים שנחטפו או חיילים שנשבו. בכל הצער והכאב – עתירות כאלה צריכות להידחות על הסף. להבדיל מהעתירה הנוכחית, שבהחלט ראויה לדיון.
השופט סולברג שטח הקדמה רגשית חזקה למדי, יותר משני חבריו. "הלב יוצא אל בני משפחות החטופים והנעדרים. כּאְבֵןָ – זועק; איתם זועק גם כל בּיֵת ישראל המתחנן לפני בעל הרחמים כי 'יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק'". אבל, גם היא לא מצליחה לפצח את חומת אי השפיטות. "החלטות מסוג זה, הנושאות משמעויות מרחיקות לכת לביטחון המדינה; נטועות עמוק בשיקולי ביטחון, מדיניות וערכים; ומצויות בלב השיח הציבורי והפוליטי – אינן מתאימות, במרבית המקרים, לבירור ולהכרעה משפטית", הוסיף סולברג.
בשורה התחתונה, אין מצב שבית משפט יכניס אפילו אצבע קטנה לקלחת הרותחת הזו. ובצדק? לא, בגלל המשפט. לא תמיד צדק ומשפט הולכים יד ביד. ישנם מקרים שבית המשפט מצליח למצוא נתיב משפטי כדי להגיע לצדק, גם אם צריך לכופף פה ושם סעיף חוק. לא לכופף, אלא להטעין אותו בפרשנות שתניב תוצאה צודקת.
במקרה הנוכחי, יש את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לחטופים אין כבוד, אין חירות ועוד מעט גם חיים לא יהיו להם. האם לא ראוי, בשם חוק היסוד שהוא היהלום בכתר החוקתי, ובשם החטופים האומללים, בכל זאת לבקש מהממשלה, ואפילו בדלתיים סגורות ובמעמד צד אחד, להסביר? לפרוט את השיקולים שאמורים לשכנע שאין מנוס ממה שנראה לכאורה כהפקרה פושעת של 20 ישראלים חיים?
בתי המשפט התערבו בעבר בזכויות ובתנאי כליאה של שוהים בלתי חוקיים, בתנאי העסקתם של עובדים זרים. ורק חייהם של 20 חטופים בתנאי שואה, מורעבים ובסכנת מוות מיידית, היא לגמרי מחוץ כוחו וסמכותו של בית המשפט ושל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? נכון שצריך לגדר את הציפיות מבית המשפט, ועדיין למקרה הזה ייחוד ועוצמה משלו שמחייב חשיבה מחדש - שתיעשה אולי אצל שופטים אחרים ובזמנים אחרים.
