הפגנת החרדים: למה לארגן כינוס גדול כל כך כדי לשתוק?
מותו הטרגי של נער בן 15 בעצרת נגד הגיוס סימל את הסכנות שבקיום החרדי־הישראלי לחרדים עצמם - את הסרת אחריות והזלזול בכללים וההנחה שמישהו אחר יטפל. לא בכדי, האירוע נערך בלי במה מרכזית, בלי יעדים, בלי מנהיג ובלי אמירה. התכנסות עייפה וחסרת רגש של ציבור שמחפש את דרכו
נפילתו של הנער מנחם מנדל ליצמן אל מותו חתמה את עצרת החרדים שהתקיימה ביום חמישי. האווירה בעצרת הפכה מסתמית ומשעממת לקודרת ומעיקה, הרמקולים ששימשו במהלך היום למוזיקה ולתפילות הוסבו לפלטפורמה להשמעת אזהרות והנחיות בטיחות. ההתעקשות של מארגני העצרת להגדיר אותה כ"תפילת רבים" שנועדה להעביר גזרה, מחייבת לחשוב על אקורד הסיום הטרגי של העצרת במונחים של סמליות דתית. כשהתלמוד מציין תפילות שהועילו, הוא מתאר כיצד באופן מיידי לאחר התפילה החלו לרדת גשמים המסמלים חיים, צמיחה והמשכיות. אז מה המשמעות הסימבולית של נער שקיפד את חייו? היו שהזכירו משנה מפורסמת ממסכת סוכה הקובעת כי אם בלילה הראשון של סוכות יורדים גשמים הרי שיש לאכול בבית, כי גשמים בסוכות מסמלים דחייה אלוהית. המשנה מדמה זאת לאדון ששופך על המשרת שלו את המים שהמשרת מגיש. היש דחייה גדולה יותר לתפילה מאשר סיום טרגי שכזה?
סתם משועממים
אבל מלבד זאת, מותו של הנער סימל באופן עמוק את הסכנות שבקיום החרדי הישראלי לחרדים עצמם, חיים המבוססים על סוג של הזנחה, על חשיבה עצלנית של "יהיה בסדר", על הסרת אחריות והנחה שאחרים כבר יטפלו, על יחס מזלזל לכללים. במהלך העצרת מאות אנשים סיכנו את עצמם, עלו על תחנות אוטובוס, על מנופים, על תחנות דלק, על פיגומים, על בניינים באמצע בנייה. כצפוי, מבחינת מארגני העצרת, התופעות הללו לא קשורות אליהם, הם תוצר נלווה של המציאות, אבל זו היתממות כפולה ומוכפלת. ראשית, בשונה מהפגנות אחרות, לא מדובר בהפגנה "וולונטרית". מרבית המשתתפים בהפגנה הגיעו בצורה מאורגנת דרך מוסדות הלימוד שלהם, ומוסדות אלו חייבים לקחת עליהם אחריות. שנית, העובדה שהעצרת היתה ללא תוכן, מסיבות טקטיות ופוליטיות, הביאה לכך שהדבר העיקרי שעניין את המשתתפים הצעירים היה לעלות למעלה ולראות את הקהל.
בשלב מסוים עלתה הסברה שנפילתו של הנער בן ה־15 היא למעשה "התאבדות". למרבה התדהמה, רבים חשו הקלה לנוכח האפשרות הזו, כביכול המוות הזה לא קשור לעצרת. אך מובן שההפך הוא הנכון. דרישות הבטיחות והזהירות נועדו גם למנוע התאבדויות, ויותר מכך — התאבדות של נער היא אירוע שאמור להטריד את החברה כולה. בחודשים האחרונים יש דיווחים שקטים על התאבדויות של צעירים חרדים, אך כנהוג בחברה החרדית הכל מטוטא מתחת לשטיח. המוות של הנער בהפגנה סמלי גם מבחינה זו, כי הוא מסמל שלא ניתן להדחיק יותר. לא ניתן להתעלם עוד ממצוקות הרווחה והחברה שמתמודדים עמן צעירים וצעירות בקהילה החרדית, כמו בקהילות אחרות.
אם העצרת היתה קיצונית מדי, בסגנון “לא מגייסים אף אחד, גם את מי שלא לומד”, האמינות של מקדמי החוק היתה נשחקת עוד
ומהסוף להתחלה: המאפיין העיקרי של העצרת היה הסתמיות שלה. בשונה מההפגנות שהישראלים הורגלו בהן בשנים האחרונות, הפגנות שבהן יש רגש דומיננטי, כעס, שנאה, חמלה, תסכול, שמחה ועצב — העצרת של החרדים היתה חסרת רגש, זרה למדי, הבעת הפנים של ההמונים היתה עייפה, משועממת או משועשעת. הדיווחים על תקיפתה של עיתונאית חדשות 12 תפסו כותרות מפני שהעצרת היתה משעממת למדי, והיה קשה לחשוב על כותרת אחרת, אך התקיפה הבזויה לא שיקפה את המציאות. ההפגנה היתה לא אלימה, לא מלאת תשוקה, לא קידשה שם שמים, ולא חיללה אותו. המעמד ברובו (למעט דקות ספורות בקריאת סליחות מתפילת "נעילה") לא היה מרומם, ולא היה מלא הוד. בחורים שפגשתי העדיפו לבצע חיקויים של כתב הרכב של כלכליסט תומר הדר מאשר לדבר על הגיוס והעצרת, מרבית המפגינים היו בעיקר מרוכזים בעצמם. לשם המחשה, כשאשה חרדית עם תינוק נקלעה לתוך ההמון המפגין והיתה אובדת עצות, היחידים שניסו לסייע לה למצוא את דרכה היו עיתונאים שנכחו במקום.
1 צפייה בגלריה
אריה דרעי. הפשקווילים בהפגנה האשימו אותו בכך שהחוק שהוא מקדם ישלח את הספרדים לצבא, וישאיר את האשכנזים בישיבה
( צילום: REUTERS/ Nir Elias)
הסתמיות של העצרת היתה מכוונת. מאמצים רבים הושקעו בכך. להפגנה לא היתה במה מרכזית, ולא היתה סיסמה. דוברות העצרת שלחה בימים שקדמו לעצרת רשימה סגורה של שלטים שעוסקים בערך התורה ("תנו כבוד לתורה", "העם עם התורה", "עם ישראל אוהב את התורה"). השלט הקיצוני ביותר התנגד למעצר בחורי ישיבה וכלל את הכיתוב "די לרדיפת לומדי התורה". אך שום שלט רשמי לא סימן יעד פוליטי ולא האשים אף אחד, לא את הממשלה, לא את בית המשפט, לא את התקשורת ולא את החילונים. הסיבה הרשמית לרידוד מסרי ההפגנה היא הרצון לכלול כמה שיותר פלגים חרדים בתוך ההפגנה, מהפלגים הקיצוניים שלא מוכנים ששום צעיר חרדי יתגייס, ומצהירים על כך דרך הפלג המרכזי שסבור אותו דבר אך לא מצהיר על כך, ועד חרדים מודרניים שתומכים בגיוס של עשרות אחוזים מבני החברה החרדית, אך שאיפות לחוד ומציאות לחוד. היו פלגים קיצוניים שהדירו את ההפגנה מכיוון שלא נאמר בה דבר, והנוכחות החרדית־מודרנית היתה דלה למדי (ככל שניתן להתרשם מהליכה בין המפגינים).
שאלה של טקטיקה
הסיבה הטקטית לכך שהעצרת היתה חסרת תוכן פוליטי ממשי היא שבימים אלו מקודם חוק גיוס בוועדת חוץ וביטחון. על פני השטח של החוק יש התכנסות ל־50% גיוס מבני החברה החרדית בתוך שנים ספורות, אלא שאף אחד לא מאמין כי החרדים באמת מתכוונים לזה. הפוליטיקאים החרדים, במיוחד אריה דרעי, עובדים בלשכנע את הציבור שאינו חרדי שהם "באמת" מתכוונים לשנות את המציאות. אם העצרת היתה קיצונית מדי, בסגנון "לא מגייסים אף אחד, גם את מי שלא לומד" האמינות של מקדמי החוק היתה נשחקת עוד, והסיכוי לשכנע את הליכודניקים המתנדנדים לתמוך בחוק היה צונח. אבל למרות ההשתקה של הרבנים שלא נאמו (אם היו נותנים לרב אחד לנאום, היה צריך לתת גם לעוד רבנים לנאום, ואם כמה רבנים היו נואמים, אחד מהם היה כנראה מחבל במאמצי הפוליטיקאים החרדים להעביר חוק גיוס), הרי שהשלטים הדומיננטיים היו שלטים לא רשמיים שהתנגדו באופן גורף לכל סוג של יעדי גיוס, פשקווילים שתוקפים את דרעי היו ללא ספק הפשקווילים הרווחים ביותר. דרעי הואשם בכך שהחוק שהוא מקדם ישלח את הספרדים לצבא, וישאיר את האשכנזים בישיבה, ובכך שלא הצליח למנוע את הסנקציות נגד בחורי הישיבות. בחור ישיבה צעיר ניסה לשכנע אותי ש"הפשקווילים הללו לא מייצגים", אבל דקה לאחר מכן אמר כי "זה ברור שאי אפשר שיהיו יעדים, כל מי שרוצה ללמוד ולהתגייס צריך להיות זכאי לכך".
