פרשנות
קרקס בחירות ללא בנק ישראל: סבסוד המשכנתאות הוא אלתור מסוכן
במקום רפורמות בדיור וטיפול ביוקר המחיה, הממשלה בוחרת בפתרון פופוליסטי שפוגע במוניטין ישראל. הנטל על בעלי משכנתאות לא עלה משמעותית, אבל ההצעה מפלה, פוגעת באיתנות המוסדית ושולחת מסר שגוי לחברות הדירוג שבוחנות העלאת דירוג
בנק ישראל, הגוף האחראי על גיבוש וקביעת מדיניות מוניטרית ועל פיקוח על הבנקים – לא המתין כדי להגיב ולהסביר מדוע ההצעה לסבסוד משכנתאות (שעליה רב הנסתר על הגלוי) היא "נטולת כל הגיון כלכלי" עם "נזק פוטנציאלי... עצום" לכלכלת ישראל, תדמיתה ומעמדה הבינלאומי. וטוב שכך. את העשבים השוטים כדאי לעקור לפני שהם מתפשטים.
את הטיעונים הכלכליים, בנק ישראל הסביר כבר על התתחלה. ראשית כל, הנטל האפקטיבי על הלווים לא עלה משמעותית. לפי הבנק, הדרך הנכונה לאמוד את הנטל היא חישוב יחס ההחזר החודשי להכנסה. ניתוח שמשקלל את העלייה בהכנסות הלווים ונטל החוב על נוטלי המשכנתאות מראה שלפני עליית הריבית - יחס זה ירד ולא עלה. בין ינואר 2022 לאפריל 2025, ההחזר החודשי הממוצע על משכנתא עלה בכ-960 שקל, בעוד שהשכר הממוצע למשרת שכיר עלה בכ-1,880 שקל - כמעט פי שניים מהעלייה בהחזר החודשי.
אלא שהטיעונים המרכזיים מגיעים דווקא מאזורי אפליה ואי-שוויון. אפליה בתוך אוכלוסיית לווי המשכנתאות (הלווים שבחרו למחזר את ההלוואה ולפרוס אותה לתקופה ארוכה יותר כדי להוריד את נטל התשלום החודשי לא יהיו זכאים לסיוע); אפליה מול לווים אחרים (ההצעה מפלה בין לווי המשכנתאות לבין אוכלוסיית נוטלי הלוואות מסוגים אחרים, כגון אשראי צרכני, שם דווקא ניכרת עלייה מסוימת בשיעור הפסדי אשראי) ואפליה בין נוטלי משכנתאות לבין אלו שאין להם נכס ושוכרים (לווי המשכנתאות שרכשו דירות נהנו מעליית ערך הנכס, לעומת שוכרי הדירות).
הנקודה הנוספת היא פגיעה במוניטין של כלכלת ישראל. בראש ובראשונה, בהתערבות רטרואקטיבית בחוזים (אינה עומדת בסטנדרטים בינלאומיים); שנית, בהטלת היטל על הבנקים מעבר למה שכבר הוטל ובניגוד לסיכומים מולם.
מה עוד שאי אפשר ממש להאשים את בנק ישראל בחוסר מעש או בהיעדר התערבות בהיבט הזה. בנק ישראל כבר גיבש מספר מתווים מרצון (ולא סבסוד חובה) שכללו בין היתר מתן אפשרות לדחות תשלומי משכנתא לתקופה קצובה (3-6 חודשים), לעיתים ללא ריבית ועמלות, לאוכלוסיות ספציפיות (כגון משרתי מילואים או מפונים).
אבל יש אלמנט שהוא המטריד ביותר ונוגע לשאלה איך הממשלה הזו מקבלת החלטת כלכליות מרכזיות. איך נוצר מצב שבו הממשלה בוחנת צעד מאקרו־כלכלי כל כך מהותי - בלי עבודת מטה רצינית, בלי מסמך רשמי, ובלי דיון ציבורי אמיתי? במדינה שמתהדרת במוסדות כלכליים מהמתקדמים בעולם -ועצמאיים כמובן- הצעד הזה נראה כמו אלתור רגעי, לא כמו מדיניות. זו לא רק שאלה של כלכלה, אלא של איתנות מוסדית (אלמנט מרכזי לקביעת דירוג אשראי) ושל ממשל תקין. אפרופו חברות דירוג, איזה מסר אנו מעבירים לאותן סוכנויות, שבימים אלו בדיוק שוקלות להעלות את דירוג האשראי של ישראל? האם אנחנו מראים להן מדינה שמקבלת החלטות שקולות, מבוססות נתונים, ונטועות באחריות תקציבית - או ממשלה שמחפשת פתרונות קלים ופופוליסטיים שמערערים את היציבות הפיסקלית?
בסופו של דבר, אי אפשר שלא לראות את ההצעה הזו כחלק ממהלך רחב יותר של כלכלת בחירות קלאסית. מדובר בניסיון שקוף "להחזיר אהבה" לציבור הרחב באמצעות צ'קים, מענקים או סבסודים - מה שלא ניתן היה להשיג בעבודה קשה ובמדיניות כלכלית אמיתית. אבל גם כשעושים כלכלת בחירות, צריך לשמור על קמצוץ של היגיון. כאן אין אפילו את זה.
הממשלה שנבחרה על בסיס ההבטחה להוריד את יוקר המחיה, זו שהבטיחה "לטפל ביוקר הדיור", לא עשתה כמעט דבר בשטח. לא קודמו רפורמות בהיצע הקרקע, לא הוסרו חסמים תכנוניים, לא נבנתה תוכנית אסטרטגית לשוק הדיור וגם לא ניצלה את המשבר עם העובדים הפלשתינאים כדי לספק לשוק חלופה של אותם עובדים. היא לא נתנה לפלסטינים להיכנס לישראל (אבל כן לשטחים, שם מחירי הדיור לא עלו כמעט) בלי ליצור חלופה. כך נוצר מצב ש"יומית" לרצף סיני מגיע ל-1,500 שקל ברוטו ליום (!)- כי אין להשיגם. עכשיו, כשמערכת הבחירות בפתח, הם מזכרו ומציעים פתרונות קסם, קרקס ורעש תקשורתי במקום מדיניות כלכלית. לא בכדי הממשלה - ראש הממשלה, שר האוצר ויועץ הכלכלי לראש הממשלה - לא הזמינו את נציגי בנק ישראל וממש דאגו שהם יישארו בחוץ. הם לא רוצים לשמוע טיעונים כלכליים הגיונים. הציבור הישראלי מספיק בשל כדי להבין כי הפתרונות האלה לא שווים כלום והם בגדר מתן אספירין לחולה אונקולוגי.
